למרתה

בתחילת השבוע, ערב יום השואה הבינלאומי, התפרסמו לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מכתבים שכתב ראש האס-אס ושר הפנים הנאצי, היינריך הימלר, ונמצאו בכספת בבנק בתל אביב. לא הרחק משם, בארונית מגירות שהושלכה לרחוב מבניין בשיפוץ בדרום העיר, מצאתי אני השבוע מסמכים מרתקים אפילו יותר, לפחות בעיני. מדובר בקטעי יומן שכתבה אשה צעירה, רות שוורץ שמה, בשנות ה-30 של המאה ה-20. קטעי היומן, שנחשפים כאן בפעם הראשונה, רומזים על סיפור אהבה מרעיש שארע באותן שנים באחת ממדינות אירופה. למיטב ידיעתי, פרטי סיפור האהבה הזה לא נחשפו עד כה. אני מביא כאן, בקיצור המתבקש, קטעים מן היומן המגוללים אותו.

7 בנובמבר 
נפגשנו באוניברסיטה. בזמן ההרצאה על אקונומיקה מדינית. שנינו יושבים בשורה האחרונה באולם.
י' הבחין שאינני מרוכזת בשיעור אלא בספר המונח על ברכי והשליך לעברי פתק בו שאל: "מה את קוראת?" כתבתי לו שאני קוראת את "המשפט" והוא כתב לי בחזרה: "קפקא הוא הסופר האהוב עלי".
אחרי ההרצאה התעכב י' ליד היציאה מן האולם, כאילו לא למעני. ואז ליווה אותי אל הקפטריה.
לשנינו היתה הרצאה אבל במקום לחזור לאולם נותרנו בקפטריה ושוחחנו שעות רבות על "הגלגול" ועל "הטירה". הוא מוצא חן בעיני אבל יש בו משהו זר. עיניו הכחולות רציניות אבל יש בהן איזו חייכניות כמעט ילדותית. הוא סיפר לי שחלומו הוא להיות סופר. אני לא העזתי עדיין לדבר על חלומותי.

9 בנובמבר
פגישה בבית קפה ליד תחנת הרכבת. י' לבש חליפה מהודרת מדי. שוחחנו ארוכות על ספרות: הוא אמר שהפסיק לקרוא את "מאדאם בובארי" אחרי עמודים אחדים כי הריאליזם של פלובר משעמם אותו, ואני התקוממתי. נדמה לי שאמר זאת רק כדי להרגיז, כדי שיתלהט בינינו ויכוח. אינני יודעת מדוע אבל סיפרתי לו את מה שלא סיפרתי עוד לאיש, אפילו לא לרפאל: שגם אני כותבת סיפורים. הוא הלך לצדי עד לכיכר האוניברסיטה ושם נפרדנו כי לא רציתי שילווה אותי אל מקום מגורינו.
כל הדרך הביתה עוד התנגן קולו הרך באוזני.
שלג לא יורד עדיין.

12 בנובמבר 
בפעם הראשונה ביחד בסינמה. בשעות הערב. ראינו את סרטו של רנואר הבן, "האשליה הגדולה", על המלחמה ההיא, אבל אחריו דיברנו שוב רק על קפקא. ומעט על אהבה. ובזהירות רבה. אני עדיין מסתירה ממנו את משפחתי אבל נדמה לי שגם הוא לא מגלה לי איזה דבר על עצמו.
ישבנו על ספסל בגן הציבורי והוא נגע בזרועי. אחר כך הניח כף ידו על כף ידי. 
יש בו משהו עדין שלא הכרתי קודם לכן.

18 בנובמבר
מדוע אינני יכולה להביא אותו לביתנו? האם בעוניינו אני מתביישת או בדבר אחר?
אמא כבר שאלה עם מי אני מבלה בכל ערב ואני שיקרתי לה ואמרתי שעם רפאל. י' לבוש תמיד בחליפות מהודרות ונדמה לי שהוא ממשפחה עשירה אבל על כך לא דיברנו. הוא ממעט להזכיר את הוריו וגם אני, כמובן. וטוב לנו להיות כך, בלי משפחות, כמו שני יתומים.
הרי גם לגיבורים בסיפוריו של קפקא אין הורים.

19 בנובמבר
בכל זאת אזמין אותו אלינו! אין לי במה להתבייש. אדרבא, שיראה את עוניינו, הרי גם הוא חלק ממני.
גם המזוזה ומנורת השבת. אולי לאחר מכן יזמין אותי גם הוא לביתו.

22 בנובמבר
אני מרגישה איזו התרחקות מצד י'. מן ההזמנה לביתנו התחמק בתירוץ של מחלה.
ואתמול בערב, בזמן ההרצאה על הפילוסופיה היוונית, ישב הרחק ממני באולם ובסוף ההרצאה פרח ונעלם. אחר כך ראיתי אותו בשדרה בחברת שני גברים שלא הכרתי. אני חושבת שגם הוא ראה אותי אבל עיניו חמקו מעיני. האם אשאל אותו?
הרי יש בו משהו ישר כל כך. אני לא מבינה מה קרה.

24 בנובמבר
ואם לא ירצה יותר בקשרים אתי, גם זאת אני מבינה. אבל אפילו להסבר לא אזכה ממנו?

25 בנובמבר(1) 
סוף סוף גיליתי מה ארע. וטוב היה אם לא הייתי מגלה.
י' הוא בנו של מיניסטר חשוב בממשלה! ומשפחתו אוסרת עליו להתראות עם אשה יהודייה.
שאלתי אותו אם אביו המיניסטר אסר זאת עליו והוא שתק. בעיניו היפות כבר לא היתה חייכניות שמחה.
בבית קפה לשבת לא רצה וכל שיחתנו היתה בעמידה, ליד אולם ההרצאות, בין אנשים.
ואני, מה אמרתי לו? כמעט לא אמרתי דבר.
מה יכולתי לומר? רציתי לשאול אותו ממתי הוא עושה את אשר משפחתו מבקשת ממנו.
הרי משפחתו גם לא רוצה בכך שיהיה סופר.

25 בנובמבר (2)
אינני יודעת מה פסול מצאו בי. האם בחרתי להיות יהודייה? הרי כך נולדתי.
ואני אפילו אינני יודעת אם עודני מאמינה באלוהים. אני מרגישה כמי שהתגלגלה בין-לילה לאינסקט ענקי ומתביישת לצאת מן הבית.

30 בנובמבר
אני עדיין בוכה.

דרור משעני הוא סופר. ספרו האחרון, "אפשרות של אלימות", ראה אור בהוצאת כתר. ספרו הקודם, "תיק נעדר", זכה בפרס השוודי לרומן המתח המתורגם הטוב של השנה על שם מרטין בק