"למה אתה לא רוצה לסדר את החדר?" שאלתי את הילד.
"אין לי כוח, זה סתם משעמם ובמילא אני אצטרך לעשות את זה שוב מחר", השיב בן התשע.
הוא נשמע כמו אמא שלו כששאלתי אותה למה הפסקנו לעשות סקס.

מלבד עניין הסקס שלא תרם לעצבי הרופפים תמידית, אשתי ואני היינו חלוקים בדעתנו בעניין החדר של הילד. אני סברתי שהילד צריך ללכת לישון בחדר מסודר ונקי, והיא חשבה שזה תקין שיש לו במיטה סדין, שמיכה, כרית, ספרי לימוד, טאקי, בגדים מלוכלכים, מספריים חדים ושאריות ארוחת הצהריים. "רינת אמרה שזה צריך לבוא ממנו", הזכירה האשה.

רינת היא מדריכת ההורים שאנחנו נפגשים אתה פעם בשבוע. אחרי כעשור (התחלנו לספור מהרגע שהחלטנו לוותר על הקונדום באותו קוויקי נפסד) של התנהגות לא נכונה עם הילדים, הגענו למסקנה שאנחנו חייבים דמות מקצועית לחלוק אתה את האשמה, כך שכשהילד ישאל אותנו בגיל 18 "למה יצאתי ככה?", נגיד לו: "זאת רינת, מדריכת ההורים שלנו. באמת שעשינו את המקסימום".

רינת לא מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. גרושה פעמיים עם שלושה ילדים, אחד מהם במוסד לנוער עבריין. "רק מי שנכשל ומכיר את הבעיה מבפנים יכול לדעת איך לתקן אותה", הסבירה וביקשה 350 ש"ח לשלושת רבעי שעה.

"החוק הראשון הוא שאסור לכפות על הילד כלום. אם זה לא קשור לסכנת חיים, אתם לא מכריחים אותו. הכל צריך לבוא ממנו. אתם צריכים לשכנע אותו ולהסביר לו ובוודאי שאסור לאיים עליו בעונשים או להציע לו פרסים", גילתה לנו את הסוד לאנרכיה ביתית. 
"אבל הוא לא רוצה להתרחץ", אמרתי.
"אז שלא יתרחץ", אמרה.
"אבל הוא יהיה מסריח", טענתי.
"אז שיהיה מסריח".
"אבל לא יהיו לו חברים". 
"אז שלא יהיו לו חברים. הוא יבין את זה בסוף בעצמו ויתרחץ מרצונו. אם לא יהיו לו חברים, לפחות לא יהיו לו כינים". 
תהיתי אם לרינת מדריכת ההורים היו אי פעם חברים. לפי הריח, לא. 

במשך השבוע שאחרי איששתי את השערתי שילדים שמתרחצים מרצונם והורים מאושרים יש רק בפנטזיות של מדריכות הורים כושלות.

"לא רק שהוא לא התרחץ, עכשיו הוא גם מסרב לסדר את החדר", אמרתי בפגישה הבאה.
"אז שלא יסדר את החדר", ענתה רינת בתרועת ניצחון.
"אבל אני מפחד שזה יפגע בו בחיים כשהוא יהיה גדול. הוא יהפוך למבוגר לא מסודר", ניסיתי.
"זה לא יפגע בו. תראה אותי", אמרה רינת, "אני הייתי ילדה סופר-מבולגנת. אמא שלי היתה פותחת את הארון והיו נופלים עליה דברים. זה לא פגע בי בכלום. היום אני מאוד מצליחה. אני מרוויחה 300 ש"ח לשעה".
"350, וזה שלושת רבעי השעה", תיקנתי אותה.
"אה, אתם מאלה שאמרתי להם 350? סבבה. אתה יכול להיות רגוע, מר דובוש. הילד שלך בידיים טובות".
"אני מפחד שאם הוא יהיה לא מסודר, הוא יהפוך להומלס", אמרתי.
"נו ומה גרוע בלהיות הומלס?", שאלה.

"חמוד, אתה רוצה לסדר את החדר?" שאלתי את הילד. "אתה מבין שאם לא תסדר את החדר אתה תהפוך להומלס?" ניסיתי להחדיר בו מוטיביציה.
"מה זה הומלס?" שאל.
"איש בלי בית", עניתי.
"מגניב! כשלא יהיה לי בית אני לא אצטרך לסדר את החדר!"

"אנחנו נצטרך להיפרד", אמרתי בפגישה הבאה.
"באמת שאין סיבה", אמרה רינת, "אתה צריך לתת לילד עוד הזדמנות. הדברים האלה לוקחים זמן". "התכוונתי אלי ואלייך", עניתי.
"באמת שאין סיבה", אמרה רינת, "אתה צריך לתת לי עוד הזדמנות. זה תהליך שלוקח זמן". 

חזרתי הביתה, זימנתי אלי את הילד ובישרתי לו בתקיפות שנגמרו הימים הטובים. מעכשיו, בלי חוכמות, כמו שעון, פעם בשבוע הוא מסדר את החדר, הכל כולל הכל. הוא הסכים מיד. עזר גם שהבטחתי לו תשלום שבועי של 350 ש"ח.