אי שם באמצע העשור הקודם התחוללה סערה ציבורית די ביזארית סביב קברו של דוד בן גוריון. ראש הממשלה הראשון אמנם נח על משכבו בשלום, אבל תלמידי מדרשת שדה בוקר הסמוכה העדיפו משכב קצת פחות רגוע – וטקס הסיום המסורתי שלהם כלל סקס על הקבר.
כשהמנהג נחשף בתקשורת רבים הזדעזעו ושאלו איפה הערכים, ומנהל המדרשה מיהר לגנות בחומרה את התלמידים. נכדו של בן גוריון, יריב בן אליעזר, דווקא הביע התלהבות מהרעיון, אבל היה די בודד במקהלת הקולות הצדקניים.
קאט מ-2005 לשבוע שחלף, ועוד קאט מהמרחבים הצחיחים של הנגב לעיר האבות חברון. 20 שנים אחרי שברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה, והקבר המפואר שנבנה לכבודו בקריית ארבע מעורר דאגה בקרב התושבים. לא בגלל מה ששאר מדינת ישראל חושבת עליהם, אלא מכיוון שגורלו של גולדשטיין נהיה דומה לזה של בן גוריון. לפי ידיעה שפורסמה ב"מעריב", בני נוער מהיישוב היהודי נוהגים להתרועע ליד הקבר בשעות הלילה, לשתות אלכוהול, ונראה שגם לא להקפיד במיוחד על הלכות צניעות.
בתמונה: בן גוריון ובני נוער
אין, כמובן, שום דמיון בין בן גוריון לגולדשטיין. לא במעשיהם ולא בפועלם הציבורי. יותר מזה: ההערצה לגולדשטיין בקרב הימין הקיצוני, והקמת אחוזת הקבר המפוארת לזכרו, הם סמלים מובהקים של התרסה נגד התפישה הממלכתית שהתקבעה מימי בן גוריון. במקום יורים ובוכים – מרססים חופשי ונהנים מכל רגע.
על הרקע זה, קשה שלא לחייך כשקוראים על מעשיהם של בני הנוער החברוניים. לא רק כי חילול קברו של גולדשטיין מעצבן את הימין הקיצוני, אלא בעיקר כי זו עוד הוכחה לעיקרון בסיסי ומשמח: אף אליל או ערך אינם חסינים בפני בני נוער חרמנים שרוצים לפרוק עול. זה נכון בעולם החילוני הממלכתי, אבל נכון גם בחברה הרבה יותר אידיאולוגית, עם אלילים הרבה יותר מסוכנים. ובפרפראזה על קללה שיצאה משימוש, נקווה שכמה שיותר תיכוניסטים יאבדו את בתוליהם בקבר השחור של היטלר.
דור צח עורך וכותב ב"כלכליסט". שונא את הביטוי "אושיית רשת"
