הראיונות שערכה יעל געתון בכתבתה "תזכיר את המלה כיבוש" חושפים את היגיון העומק של סרבנות הגיוס גרסת 2014. מתוך הסתירות שדובבה געתון בקרב מרואייניה מצטיירת הסרבנות כאידיאולוגיה מעמדית המשקפת את סתירותיו של המרכז הישראלי שבטחונו החברתי הולך ונשחק ככל שהוא מקדם את משטר ההפרטה, שבחסותו מתעצמת בארבעת העשורים האחרונים הוויית הכיבוש.
במכתב לראש הממשלה קובעים הסרבנים כי"הסיבה העיקרית לסירובנו היא התנגדותנו לכיבוש השטחים הפלסטיניים", הכופה על תושביהם מצב ש"אינו שוויוני ואינו צודק". הסרבנות שלהם, מסבירים מרואייניה של געתון, מכוונת לעורר את דעת הקהל נגד הכיבוש. כך לפי מנדי קרטנר: "האקט של היציאה לתקשורת פותח שיח ודיונים והרבה תגובות – זו המטרה של המכתב". מרואיין אחר, שקד הררי, העניק לתפישה זו מעין עומק היסטורי: "כבר חמש שנים שלא יצא מכתב הקורא לסירוב, בפעמים הקודמות המכתבים יצרו לחץ, והשפיעו על דעת הקהל והאווירה, וזה מה שאנחנו מקווים שיקרה עכשיו". אולם, בניגוד לפרשנותו של הררי קשה לזהות את השפעת "הלחץ" שהוא מייחס לגלי הסרבנות הקודמים על דמותו של הכיבוש, שבחמש השנים האחרונות דווקא נהפך לממאיר יותר ונצבע בצבעי "תג מחיר".
ואכן, אחת המרואיינות, ענת אילון, מציבה לסרבנות מטרה אחרת לחלוטין. לדבריה, "אני יכולה להגיד 'לסיים את הכיבוש', אבל זה לא ריאלי. כרגע המטרה הכי חשובה לדעתי האישית היא לערער את התפישה של הצבא בחברה, להרוג את הפרה הקדושה הזאת".
כמוה חושב גם אייל גבריאלוב, המקווה שבעקבות המכתב "זה כבר לא יהיה מובן מאליו להתגייס, ובני נוער יתחילו לשאול שאלות". משמע, בניגוד לנאמר במכתבם – לא סיום הכיבוש וזכויות הפלסטינים הם העומדים ביסוד הסרבנות, אלא הרצון להקטין את השפעת הצבא על החברה הישראלית. כך מסביר הררי כי "להתגייס לצבא… רק יגרום לי להמשיך במשחק הפוליטיקאים ולהיות כלי, ולא אינדיבידואל שעושה בחירות למען עצמו".
מרואיין אחר, אודי סגל, מפורש הרבה יותר. לדבריו, הוא "סובל בהרבה צורות מהדיכוי והכיבוש: החברה שלנו הופכת להיות אלימה, החברים שלי הופכים אפתיים ואדישים, הצבא מדחיק ומחזק את האידיאל הגברי שפוגע בכל מי שלא מתאים לתקן הזה – הקרבי".
כדאי לשים לב למהפך בדגשים: סגל וחבריו תופסים את מקום הפלסטינים כקורבנות הכיבוש והסרבנות היא בכלל מאבק ב"קרבי" כאידאל של הגבריות הישראלית, או דרך לכינונו של "אינדיבידואל שעושה בחירות למען עצמו", כטענתו של הררי.
תיאורם של הסרבנים את עצמם ככובשים וכקורבנות בעת ובעונה אחת, משקף סתירה המכוננת את תודעתו של מעמד הביניים הישראלי בעשור האחרון, סתירה שנחשפה בבירור במחאה החברתית של 2011 ובעקבותיה: ככל שפירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה שוחקים את בטחונו החברתי, כן דבק מעמד הביניים בהבטחותיו של משטר ההפרטה וקובל על הפרתן; וככל שהוא מבקש להיחלץ מחוסר הביטחון החברתי כן הוא מפרק את שרידי המבנים שהבטיחו אותו, ומעמיק את שקיעתו.
מדבריהם של אילון, גבריאלוב, הררי וסגל עולה כי סיום הכיבוש לא ישנה את עמדתם כלפי הצבא, שכן גם אז לשיטתם הוא יוסיף לדכא את הפרט ולכפוף את הגבריות לקרביות. עמדה זו מעוררת, לפיכך, את השאלה: אם אכן תצליח הסרבנות לערער את תפישת "צבא העם" וגיוס החובה, איזו דמות חלופית ילבש צה"ל – בהנחה שישראל עדין תזדקק לצבא בעתיד הנראה לעין – ואם לא הסרבנים וחבריהם, אז מי בכל זאת ישרת בצבא. נראה שהתשובות לשאלות אלו מהדהדות בדיון הציבורי מזה זמן: אם לחצם של הסרבנים ואחרים יצליח, אז יתבטל גיוס החובה, צה"ל יהפוך לצבא שכירים שהאצת הפרטתו תעמיק את הפיכתו ל"צבא הפריפריות", ומשקלם של מעמדות הביניים בקרב המתגייסים ילך וירד. מהלך כזה עשוי להעניק למעמדות הביניים תחושת פיצוי כוזבת, או אף אשליה של שיפור מעמדם היחסי בחברה, שתבטיח את המשך שיתוף הפעולה שלהם עם שחיקתם לדעת בידי משטר ההפרטה.
האופן שבו המירו הסרבנים מבלי משים את המאבק בכיבוש במאבק בשרידי הקולקטיביזם הישראלי המתגלם בצה"ל חושף אף הוא את הסתירה שבה הם נתונים. בין התמשכות הכיבוש להתעצמות משטר ההפרטה הישראלי קיימת זיקת גומלין הדוקה. ככל שמשטר ההפרטה מפרק את מדינת הרווחה ממערב לקו הירוק, כן הוא בונה את ארץ ההתנחלויות ממזרחו כמדינת רווחה חלופית.
ואמנם, רק לאחרונה, בתגובה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלפיהם נרשם גידול חד בהתחלות הבנייה בהתנחלויות, אמרו במועצת יש"ע כי "הפתרון לזינוק במחירי הדיור – עוד ועוד בנייה ביהודה ושומרון". כך משמש הכיבוש כמנגנון פיצוי בעיקר למעמדות הנמוכים הקרבנות של הפגיעה בשירותים החברתיים, משמר את זיקתם לימין, ומבטיח את הכיבוש וההפרטה כאחד.
עולה מכך, שככל שהסרבנות מקדמת את משטר ההפרטה, כך היא מסייעת להתמשכות הכיבוש, וכך בעודם יוצאים במוצהר נגד הכיבוש – תורמים הסרבנים למעשה לתחזוקו.
מכאן, שהדרך למאבק בכיבוש ולהומניזציה של החברה הישראלית, שאליהם חותרים הסרבנים, עוברת במסלול מנוגד לזה שהם משרטטים. הדרך לסיום הכיבוש עוברת בקלפי, וכדי לבטל את השפעת מנגנון הפיצוי של הכיבוש העומד בבסיס התמיכה בימין, יש לבנות את בטחונם החברתי של הישראלים באמצעות מאבק במשטר ההפרטה וכינון מדינת רווחה רחבה, שרק בה יוכלו הישראלים לממש את אנושיותם.
כפי שאפשר היה ללמוד ממשברי משטר ההפרטה בעשור האחרון, המדינה אינה הבעיה אלא הפתרון. אלא שרבים בשמאל הישראלי נוטים לזהות בטעות את המדינה כפי שעוצבה בידי משטר ההפרטה והכיבוש כדמות היחידה האפשרית של המדינה, ובשלילתם אותה מאמצים את הנחותיהם והגיונם. הסרבנות היא גילוי מוקצן של טעות זו. שחרורה של החברה הישראלית כרוך בחידוש הסולידריות החברתית, המבוססת על האתוס הקולקטיביסטי שנגדו יוצאים הסרבנים. לפיכך, נראה כי היעדים שהם מציבים לחברה הישראלית מחייבים אותם לחשב את מסלולם מחדש.
