1. מחר ימלא חודש למותו של ריצ'רד מולר נילסן ז"ל. לא, הוא לא היה יהודי, ולכן אין להצמיד לו את צמד המלים הזה, ז"ל, זכרו לברכה. לא תמצא כלי תקשורת אחד בישראל, מ"המודיע" עד "טיים אאוט", שיצמיד לנילסן, או לכל גוי אחר, גם כזה שסיכן חייו בשואה בהצלת יהודים, את הצירוף ז"ל. זכרו לברכה – עמוק בלב השפה המכוננת תודעה – שמור ליהודים בלבד.
2. נילסן היה מאמן נבחרת ישראל בכדורגל החל מ-2000, שמונה שנים לאחר שהוביל את דנמרק הקטנה לזכייה באליפות אירופה. הוא קיבל נבחרת מפורקת, מובסת, לאחר שחמישה מבכירי שחקניה אירחו בחדריהם זונות לפני המשחק החשוב ביותר זה עשור. באותו משחק, כאן ברמת גן מול דנמרק, הם הובסו בחמישה שערים מול אפס. במשחק הגומלין ספגו עוד שלושה. המאמן שלמה "העגלון" שרף (שאמר אז על חברי הנבחרת שלו שהיו "כמו כלה ביום החתונה, ידעו שיקבלו אבל לא ידעו כמה") סיים קדנציה של שמונה שנים. נילסן, המאופק ונעים ההליכות, מונה במקומו.
הקדנציה של נילסן נמשכה שנתיים. מבחינת התוצאה (מקום 3) היא היתה המוצלחת ביותר, מלבד הקדנציה שלפניה, זו של הזונות: שער אחד בדקה האחרונה של המשחק האחרון מנע מישראל הגעה למקום 2. אבל נילסן הושם תחת אש צולבת של עיתונות הספורט – שוב דובר על "חוסר היכולת של מאמן זר להבין את המנטאליות הישראלית" – החליט להקדים ולהתפטר. הגוי הלך הביתה.
אחריו התמנה לתפקיד אברהם גרנט. קדנציית השנתיים הראשונות שלו היתה איומה (והסתיימה במקום 3), אבל כהונתו הוארכה בשנתיים נוספות (מקום 3). אחריו מונה דרור קשטן, שסיים קדנציה נוראה (4) והתמנה לעוד שנתיים (4). החליף אותו צרפתי, לואיס פרננדז, שגם הוא נכשל יפה (3), ולא המשיך בתפקידו. המאמן האחרון, אלי גוטמן, סיים עוד תחרות עלובה (3) והתמנה לשנתיים נוספות. הלוגיקה, נדמה לי, ברורה.
3. קבוצת הכדורגל הגזענית ביותר באירופה (אליה משויכת ישראל בעולם הכדורגל) היא בית"ר ירושלים. המוסלמים הבודדים שהתגלגלו לשורותיה ספגו דחייה ואלימות מהקהל, ישראלים ערבים מעולם לא שיחקו בה. אין צורך להציב בכניסה למגרש את השלט "אין כניסה לכלבים וערבים", חבל להוציא על זה את הכסף.
4. רובן ראיוס הוא נוצרי דווקא. ספרדי, שחקן כדורגל מצוין, שהצטרף העונה למכבי חיפה. בשבת, במשחק נגד בני יהודה, הוא עשה את אחד הדברים החמורים ביותר שכדורגלן יכול לעשות: במהלך המשחק ראיוס פגע בצורה קשה ומכוונת ברפי דהן מבני יהודה. דהן פונה באלונקה לבית החולים, ההחלמה שלו, כך פורסם בהמשך, אמורה להימשך בין שישה לשמונה חודשים. זה היה יכול להיגמר גם גרוע יותר.
פגיעה מסוג זה, גם אם נעשתה בלהט המשחק, גם אם אין לשחקן רקורד דומה, גם אם הנפגע התגרה בו במהלך המשחק, גם אם התנצל מהרגע הראשון בכל דרך אפשרית (הכל נכון עבור ראיוס), דינה הרחקה ארוכה מהמגרשים. זה ברור, וזה קרה לא פעם בעבר, בליגות בעולם וגם בליגה הישראלית.
אבל לינץ' מהסוג שעבר הספרדי, משפט ציבורי נחרץ וקיצוני שכזה, לא נרשם כאן מעולם במקרים דומים. מעולם לא זכה שחקן ישראלי לתגובות בעוצמה ובהיקף דומה על עבירה דומה. אתר ספורט פופולרי הציע "צפו בראיוס מרסק בפראות את דהן". הכותרת הראשית במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" קראה אתמול בפשטות: "תעיפו אותו".
מיטב שחקני ישראל, גם מי שאינם קשורים לקבוצות הנדונות, מיהרו להתחרות ביניהם בחלוקת תארים, מ"אפס" ועד "פושע", דודו ביטון, ישראלי שמשחק בפולין, הציע לגרש את ראיוס מישראל (וחזר בו בהמשך). גם שוער העבר לירן שטראובר תקע בשופר: "להטיס אותו מכאן כמה שיותר מהר". לא הרחקה מהמגרש, אלא סילוק מהמדינה. רעיון חסר תקדים בעולם הספורט.
5. אמיר עגייב מבני יהודה, קבוצתו של דהן, כתב במלים אלה: "ראיוס, אני מאחל לך את כל הרע שבעולם. אתה בן אדם אפס מאופס ואני מקווה שלא תעמוד על הרגליים יותר ותשחק כדורגל". אותו עגייב, אגב, פגע בדצמבר בשחקן הפועל קרית שמונה, תמיר כחלון, באופן שהשבית אותו עד היום. ספק גדול אם כחלון ישחק כדורגל העונה. אבל זה בינינו, הישראלים.
6. אין שחקן ישראלי, אין פרשן, אין כלי תקשורת, שהגיב אי פעם באופן דומה על עבירת משחק דומה שביצע שחקן ישראלי. לא כשפגע בישראלי, בטח לא כשפגע בזר. האקט המכוער מאוד של ראיוס פתח את ראש הבקבוק וניער ממנו את שנאת הזר בטהרתה.
מי שעוקב אחרי הכדורגל הישראלי מכיר היטב את העוינות של הברנז'ה המקומית לשחקנים ומאמנים זרים. גם בעידן שבו המשחק נהפך לאוניברסלי, כשקבוצות כדורגל מעסיקות אזרחים מאינספור מדינות, כשעשרות ישראלים מתפרנסים ממשחק בליגות אחרות, השחקן הזר בישראל נדרש לעבור רף הצלחה גבוה במיוחד (בענף שרוב משתתפיו קופצים הרבה מתחת לרף, לכל היותר פוגעים בו בראשם), כדי שלא יוגדר כמי ש"תופס מקום של ישראלי". קלאסיקה של קסנופוביה. אותו מאמן מימי הזונות והתבוסות הוא הראשון לחגיגה, ברקורד שלו בולטת ההצעה להחזיר את הכושים לאפריקה.
7. רפי דהן סירב לשמוע כל התנצלות של ראיוס. "אין מחילה", הוא מסר. "אלוהים יעניש אותו", הוסיף. זה היה מובן עד מאוד, אלא שאתמול הביא אתר הספורט של וואלה! – שמטפל גם בסיפור הזה באופן מוצלח בהרבה משאר מדורי הספורט ברשת ובדפוס – תזכורת בלעדית לאירוע מחוק מההיסטוריה המקומית:
בקיץ 2011 הוחתם בהפועל פתח תקוה השחקן מוחמד קמיס, שהגיע מגאנה. באחד מאימוני הקבוצה בטרם פתיחת העונה קמיס נפגע באורח דומה להפתיע לאופן שבו נפגע רפי דהן, על ידי אחד השחקנים "שכעס עלי עוד לפני כן, בא משום מקום עם שתי רגליים ונכנס בי… קרוב לשנתיים לא שיחקתי כדורגל". מאחר שהפגיעה נעשתה במסגרת אימון, ההתאחדות לכדורגל לא נדרשה להעניש את הפוגע, לא בגירוש מהארץ, כמובן, גם לא בהרחקה ממשחק ליגה אחד. לשחקן שפצע קשות את קמיס קוראים רפי דהן. קמיס טופל בישראל וחזר לארצו. איש לא ראה, איש לא שמע. איש לא זכר את העובד הזר. אפילו לא רפי דהן.
