בנק ישראל מדפיס בימים אלה שטרות עבריים חדשים. של 20, 50 ו-100 שקלים. אבל אלה שטרות חדשים עם ריח ישן, ישר מהמדפיס הממשלתי. מוזר. כסף חדש-דנדש עם ריח של טחב במרתף ישן או מקלט סגור. ריח של אבק, שמן מנועים, ועשן שריפות… כזה שנדבק לשערות האף, לחליפות, לעניבות למושבים וגם לרכב הצמוד ולתנאי הפנסיה.
זה הריח של הביטחון. זו הארומה של המיליארדים שיישפכו שוב, כמו תמיד מנאומי הניצחון וההפחדות הוותיקות ישר לכיסיהם של אנשי הצבא והביטחון. כי לכסף בישראל אין שום ריח אחר: תכבס אותו, תרחץ, תגהץ, תקפל ותעביר אותו במסננת חברתית של הפגנות המונים – הוא יישאר עם אד כחלחל מעשן מסריח מריחות המלחמה הקודמת או הבאה וזו שלעולם תלויה כמו שלט דרכים עתיק בכניסה למשרד ראש הממשלה.
שם תמיד "ביטחון" מתקשר עם המראת מטוסים עמוסי פצצות וצלצולי אזהרות מפני השמדה טוטאלית שכדי להיאבק בה אין ברירה אלא לתת לכלב ללכת בעקבות הריח המוכר של סם הביטחון.ריחו הביטחוני של הכסף לעולם לא יתקשר לביטחון כלכלי למצוקת הדיור, לקליטת תושבים ביישובי עוטף עזה, או למכסות קרקע, מים, ביצים וחלב לחקלאים.
"המיליארדים שהשקענו בביטחון הצילו את כלכלת ישראל", טוען ראש הממשלה. ההשקעות בגדר של גבול הדרום ובמיירטים, איפשרו לכלכלת ישראל להמשיך לתפקד, טוען נתניהו. על פי ההיגיון ש"כסף לביטחון" משמעותו תמיד-תמיד כסף לאמצעי לחימה, טנקים, מטוסים צוללות ועוד פיתוח חדשני של טיל נגד טילים מכל סוג שהוא – אין ספק שראש הממשלה צודק. לפי ההיגיון שישראל תמיד נמצאת במלחמה ולכן היא כל הזמן צריכה להשקיע בחומות וגדרות, אמצעי מיגון וזריקות אטרופין להרגעת הכאבים – ראש הממשלה צודק.
אבל מה אם כאלטרנטיבה מחשבתית, כלכלית, חברתית ובטחונית יוחלף הדיסק הקשיח בראשו של הראש. השקעה של 11 מיליארד שקלים בהכנות לתקיפת אתרי הגרעין באיראן, לא הניבה דבר לכלכלת ישראל אבל גרעה מהרפואה, החינוך, הרווחה והדיור – וגם ממערכת הביטחון.
דימוי: עמית ברין
השקעה בהסכם שלום למשל, יכולה להביא סכומים כפולים משולשים ואף יותר מכך לכלכלת ישראל. אם ריח הכסף ישתנה, ויפיץ למשל ניחוח של ייצוא היי-טק למדינות ערב השפויות, ייצוא תרופות ומתן שירותי רפואה לסעודיה, ייצוא פיתוחים חקלאיים לבחריין וירדן, פיתוח משק חלב במדינות המפרץ, טפטפות, חקלאות אורגנית נגד מזיקים ועוד ועוד – הרווח יהיה גדול עשרות מונים מהסכומים שעליהם מתקוטטים כיום ראש הממשלה ושר האוצר שלו.
חישוב כלכלי של מלחמה בלי לחשב את רווחי השלום, בלי לנסות להגיע להסכם שלום, ולו רק כאלטרנטיבה כלכלית (בלי חלילה לדבר על החיסכון בחיים צעירים ויקרים) דומה לניסיון לעמוד במרכזו של גלגל רולטה ולחכות למקום נפילת הכדור. במקום לצאת מהקזינו ולהשקיע את הכסף בעתיד של פיתוח וחיים משותפים, מנסה הכלכלה הישראלית להתקיים מרווחי המלחמה. גם ייצוא נשק יכול אגב, להיות רווחי מאוד. גם ייצור ארונות קבורה.
מה תפסיד ישראל במקרה שתאשר לחמאס נמל ימי ושדה תעופה? הרי אם חלילה תתגלה אוניית נשק בנמל עזה, היא והנמל שלה יושמדו בתוך חמש דקות, ממש כמו אותם רבי קומות שקרסו כמו בניין קלפים בהפצצות חיל האוויר. אבל אם במקרה ייצר הנמל את התנאים לפיתוח חיי הכלכלה של עזה והעיסוק במנהרות ופצמ"רים ייהפך לא כדאי – הרי גם ישראל תרוויח וגם חמאס.
עכשיו נשארו המנהיגים שצריכים ללכת זה לקראת זה. מוסא אבו מרזוק בכיר חמאס אמר השבוע שיש מקום למו"מ עם ישראל.
חאלד משעל מנהיגו אמר שאינו רואה הישג בהסכם שהביא להפסקת אש בסופו – המלחמה האחרונה בעזה.
שניהם מבינים את דרישת הציבור העזתי. גם הוא רוצה להריח את הכסף מביטחון כלכלי ולא מהריח של מנהרות טחובות ואבק שריפה. גם הוא רוצה להריח בית חדש, מסעדה טובה ואת הריח של תעודת בגרות חדשה.
שוטטות ביישובי עוטף עזה בשבועיים האחרונים, מעלה את אותה דרישה – תשקיעו בקליטת משפחות חדשות, תשקיעו בחינוך, תנו לנו אמצעי ייצור אומרים תושבי נחל עוז, נירים וסופה. הם לא דורשים עוד פצצות ולא עוד צוללות. במלים פשוטות גם הם דורשים ביטחון כלכלי. חיים נורמליים. גם הם חושבים שלכספי המסים שלהם צריך להיות ריח אחר. לא רק הריח המוכר שמבעבע בכל שנה מכל מלחמה.
