היום החל הפינוי הסופי של גבעת עמל, אבל התושבים ממשיכים לקוות. באיזה דיסוננס קוגניטיבי שנמשך כבר שנים, בכל פעם שמגיע יום פקודה ופינוי, הם מקווים ומאמינים שמישהו יבוא לעזרם. כאילו שמישהו בא לעזרם לפני חודשיים או שלושה, לפני שנתיים או שלוש, לפי 20 או 30 שנים.
הרי איך אפשר לפנות אנשים מהבית שבו חיו כל חייהם? אנשים רגילים, כמוני וכמוך, שקמים כל בוקר ושולחים ילדים לבית הספר, שמתגלחים והולכים למשרד. מה זאת אומרת לבוא ולהעמיס את כל מיטלטליהם על משאית ולשלוח אותם אל הלא נודע? מה זה כאן? מקסיקו? איראן? מישהו מחליט שזה שלו ולעזאזל הכל?
הטעות היסודית של תושבי עמל היא שהם חושבים שלמישהו איכפת מהם. אם למישהו איכפת, הרי הוא לא יושב במוקדי הכוח. כדי שיהיה איכפת למישהו במדינת ישראל, הוא צריך להרוויח משהו, ולאף אחד אין מה להרוויח מתושבי גבעת עמל.
בשלב הזה הם כבר היו צריכים להבין את העניין הזה. כי למשל, לאף אחד אין מה להרוויח מהגנה על מקומות העבודה של עובדי דואר ישראל. ובישראל, כשלאף אחד אין מה להרוויח – אף אחד לא נוקף אצבע. שיסתדרו.
גם בהקלה על מצוקתם של הזכאים לדיור הציבורי, למשל, לאף אחד אין מה להרוויח. ואם כך, למה שמישהו יקום ויעשה מעשה? למה שמשרד, עירייה, שר או רשות ממשלתית ייצאו מגדרם לעזור? יש בזה כסף? יש בזה רווח פוליטי? אין. ואם אין, הרי שאיש לא יעשה דבר.
צילום: שירז גרינבאום, קרן מנור /אקטיבסטילס
אם תרצו, יש פה סוף סוף "למידה משמעותית" בנוסח שמשרד החינוך מתאמץ כל כך להנחיל לילדינו. ואם תרצו, יש פה "כלכלה עם נשמה" כמו שמלמד בית מדרשו של השר נפתלי בנט. למידה משמעותית שלפיה אם אין לך משהו לתת לבעל כוח, אין לך באמת שום סיבה לצפות שיעשה משהו עבורך, אפילו אם שילמת לו ארנונה ומסים כל ימי חייך. וכלכלה עם נשמה? כלכלה עם נשמה היא כלכלה איכפתית, דואגת, אמפתית, והממשלה מוכנה לחלוק אותה עם כל מי שיש לו. אם אין לך ממון ואין לך כוח ואין לך השפעה, אל תצפה לכלכלה עם נשמה במדינת ישראל. הרבה יותר סביר שתקבל בעיטה עם כוונה.
לפני חודש עוד היתה פה מלחמה. מלחמה עם טילים, פצמ"רים, מנהרות. מה עשתה הממשלה למען אנשי הדרום כשהם עמדו בחזית וספגו? כשביקשו לפנות את ילדיהם מאזור הסכנה? כשביקשו פיצוי על הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו להם? מה עשתה הממשלה? היא ישבה בקבינט הבורקס, כתבה סטטוסים וניהלה מלחמות יוקרה בין שרים. והתושבים המותקפים? שיסתדרו. לממשלה אין מה להרוויח מהסבל של כמה אלפי משפחות, אז היא מניחה אותן לסבלן.
אז מה הכוח של אנשי גבעת עמל מול העוצמה והממון הבלתי נתפשים של בעלי הקרקע בגבעת עמל? מה ההצעה הנגדית שלהם לשרי הממשלה ולחברי העירייה. תשובה וכוזהינוף מציעים ארנונה, ניחוח יוקרתי וחברות עם מיליארדים. תושבי גבעת עמל מנפנפים בתעודות החייל המצטיין שקיבלו כששירתו בצבא.
מה הפלא שהממשלה "מאחלת לחייל בהצלחה"?
זה המחיר של סדרי העדיפויות של המקום הזה. אלה שמעדיפים את החזק, את העשיר, את הכוחני והתוקפני. אלה שקונים צוללות ומטוסים וטילים במקום לבנות, אלה ששמים את הביטחון בראש סדר העדיפויות ואת איכות החיים של האדם הפשוט הרחק הרחק בסוף הרשימה. ככה נראית ההוצאה לפועל של מדיניות ישראל בעשרים השנים האחרונות כשהיא פוגשת שכונת צריפים.
תלמדו משהו מהלקח של גבעת עמל: אם אין לכם מה להציע לשלטון בישראל, אין לכם מי שידאג לבטחונכם, לבריאותכם, לרווחתכם, אפילו לקורת הגג שאליה נשלחתם במצוות המדינה לפני 60 שנה.
דימוי: עמית ברין