הרבה אנשים שאנחנו אוהבים מתים לאחרונה. וזה מכריח אותנו, חרדתיים ולא חרדתיים כאחד, לחשוב ולהיערך ליום מותנו. זה לא קל. לא קל לגלות בבת אחת שכולם גדלו על דיוויד בואי, שמוטי קירשנבאום היה אבא שלהם ושאריק איינשטיין פעם פתח להם את המעלית ואז לחץ על הכפתור שמשהה את הסגירה של הדלת. אז מה אני אגיד? שאני זוכרת איך פעם היה שיר שלו ברדיו והוא היה אחלה שיר אז לא העברתי תחנה?

אבל הדבר שהכי מפריע לי בכל הקשקוש הזה של המוות זה שהוא יקרה ללא התרעה. בום. ופתאום חבר שלי צריך להיכנס לפייסבוק שלי לפרסם הודעה גרועה, שאני כבר לא פה. והוא אפילו לא יודע את הסיסמה! אז הנה שתי טכניקות שאני פיתחתי להתמודדות עם המוות.

קודם כל: סטטיסטיקה. הסטטיסטיקה היא חברה טובה מאוד, ברגע שיודעים להשתמש בה נכון. למשל:יש מחלות עם יח"צ מאוד משומן, מה שבמקרה הזה מקל להיערך לעניין. נגיד, אם לאחת מתשע נשים יש סרטן השד, ולי יש 8 חברות – אז אני צריכה שלאחת מהן יהיה סרטן השד. ככה אני  יודעת שלפחות בעניין הזה אני מכוסה. לכן בכל פעם שאני פוגשת אנשים חדשים אני מנסה להתעניין באיזה מחלות הם חולים או אם יש איזו היסטוריה משפחתית מעניינת. כלל אצבע אצלי: אנשים שהם בריאים, אני מתרחקת מהם כמו מאש.

דבר שני: היי מוכנה. כן, אנשים מתים. והם גם מתים יותר חזק, כי אנשים וכי פייסבוק. אז הכי חשוב להיות מוכנה. עשיתי מחקר קטן ובדקתי האם הכוכבים שלי חולים. אתם יכולים לחזור לנשום: מייקל סטייפ הסולן של R.E.M  בריא. חבל שהלהקה מתה. אבל למרות שהוא בריא אי אפשר לדעת מה יהיה, ואותי לא יתפסו לא מוכנה. התחלתי לעבוד על סטטוס הספד מרגש ומוגזם. אין לי שם כוונה להיתפס לא מוכנה עם לינק עלוב ליוטיוב ל-"Everybody Hurts".