האופניים החשמליים הם הבשורה הכי טובה שקיבלו המתניידים העירוניים. צפון תל אביב ויפו מתחברות ב-30 דקות. ככר דיזינגוף והאוניברסיטה – 20 דקות. נווה שאנן לים? 10 דקות. ספור על השעון. האופניים החשמליים מניעים במהירות את תושבי העיר, וזאת מבלי לזהם את הסביבה, ועם הוצאות אפשריות מאוד לרוב המבקשים.
למעשה, האופניים החשמליים יכולים להיות פתרון קסם, איזו הכלאה בין קטנוע ואופניים, במחיר אפשרי וחד פעמי, לכל מי שרוצה להתנייד ברחובות העמוסים של תל אביב. בלי הוצאות על דלק, ביטוחים, טסטים ומיסים אין ספור. אני יודע את זה, כי בדרך ללימודים וחזרה אני עוקף את כל האנשים שניצלים תחת השמש בתחנות האוטובוס הלוהטות, את כל מחפשי החנייה המיואשים ואת כל הולכי הרגל המיוזעים.
אבל איכשהו, פתרון הקסם הזה, שיכול היה להפוך עיר מזוהמת ואפורה למרחב אורבני ירוק, הצליח לקחת צעד רחב הצדה מהקונצנזוס. קמפיין ציני ומכוער של עיריית תל אביב ומשטרת ישראל סימן אותנו, הרוכבים החשמליים, כסכנה להולכי הרגל במרחב העירוני. המרחב הבטוח של תל אביב כבר לא כל כך בטוח מאז שהתחלנו אנחנו, החוליגנים, להתפרע על המדרכות. אפילו רוכבות האופניים הרגילים, בשר מבשרנו, מרימות עלינו גבה, לא מצליחות להבין איך כלי שלא צריך לדווש בו יכול להיות אופניים, מנסות להתנער מיד מהדימוי הרע שהחשמליים שלנו עושים לכלי הרכב הנחשק שלהן.
אז נכון, טכנולוגיה מתעדכנת יותר מהר מכל כלי חברתי וחוקתי, ומהפכת האופניים החשמליים הביאה איתה גם דרדקים חצופים ואלימים שלוקחים את האופניים שלהם לסיבוב מדרכות כאילו היו מסלולי פורמולה 1 (אגב, באופן לא חוקי בישראל). בדרדקים האלו צריך לטפל. אבל להאשים את הטכנולוגיה החדשה בצרות הישנות של האנושות – זה מגוחך.
הקמפיין של העירייה והמשטרה הצליח לעשות את מה שהממשל והכסף תמיד אוהבים לעשות: לשסות ציבור אחד בציבור שני במקום להיאבק עבור המכנה משותף. להולכי הרגל בהחלט מגיע מרחב בטוח בעיר ללכת בלי לחשוש להידרס או להיפגע. תאמינו לי, אני יודע – לא תמיד הייתי על האופניים – עד לפני כמה חודשים הייתי חלק מכם. וגם היום, בדרך למכולת, ביציאה לבר או סתם בשיטוט ערב עם שבירת חום הקיץ המעיק, אני הולך. אבל כשאנחנו על האופניים, מגיעה לנו דרך נורמלית לרכוב בה, בלי להסתכן על הכביש.
צילום: Alex LA
האמת היא, שהפתרון נורא פשוט: שבילי האופניים צריכים להיות בכל מקום בעיר, בלי קשר למעמד הסוציו-אקונומי של השכונה. זה כל כך פשוט. שבילי אופניים צריכים להיות מופרדים מהמדרכות ולא מצוירים עליהן. זה באמת כל כך פשוט. שבילי אופניים צריכים להיות מיועדים לאופניים בלבד, מדרכות להולכי רגל וכבישים לרכבים. זה עד כדי כך פשוט, שזה פשוט קורה כבר בהרבה מאוד רחובות בתל אביב, בכל השדרות, בטיילת וברחובות החדשים בעיר.
אבל העירייה, במקום לקחת אחריות על הנושא ולתת פתרונות אמיתיים לבעיית הצפיפות בדרכים העירוניות, מעדיפה להשקיע את הכסף שאנחנו נותנים לה בשיסוי ציבור הרוכבות בציבור הולכות הרגל. היא פשוט מתקיימת בישראל, ובישראל כמו בישראל – מדובר במפלט מושלם. במצב כזה, כולנו נריב עם כולנו, ולא נשים לב מי השתמט מהאחריות.
אחיי ואחיותיי, הולכי והולכות הרגל בעיר, מאבקכם – מאבקנו. בחיי. את הכעס והזעם שמלבים אצלנו במפגשים הלא נעימים על המדרכה, אנחנו צריכים להוציא במאבק אל מול העירייה, ולדרוש את הפרדת הכוחות.
ועד אז, המשטרה – שנראה שמאוד רוצה להתערב בנעשה – מוזמנת לסייר במרחב העירוני ולחלק את דו״חותיה למפגעים האמיתיים: הרכבים שעולים על המדרכה ועל שבילי האופניים, עובדי עירייה ובעלי עסקים שמשאירים את פחי הזבל במעברים, וכן, גם את החוליגנים שמתפרעים עם האופניים שלהם ומסכנים את הציבור. לא כי אופניים זה דרעק, אלא כי חוליגנים זה דרעק, עם או בלי אופניים חשמליים.
