1.

איך שנגמרה המלחמה יצאתי עם אחת שלומדת שיננות ויחסים בינלאומיים במכללה בעוטף-חולון, והיא שאלה אותי מה אני עושה. ולא היה לי אומץ להגיד מדביר ג'וקים (זה לא עבודה שמכבדת את בעליה, אם בעליה מנסה לזיין), אז אמרתי לה, אני באריות של הצל!

אמרה לי, מה?

אמרתי לה, במלחמה היינו מביאים מכות לסמולנים.

אמרה לי, כל הכבוד לכם! אבל עכשיו זה לא מלחמה, ואני צריכה לעשות לביתי, ובלי לחשוב פעמיים הלכה עם איזה אשכנזי הייטק שבטח היה בעד הפסקת אש הומניטרית עוד לפני שנהרג אפילו ערבי אחד. אז הלכתי מתחת לבית שלה וצעקתי בוגדת! בוגדת! אבל בלי מלחמה ברקע זה נשמע יותר רומנטי מפוליטי. כוס אמא של הסמולנים האלה, החליפו לי את הסאבטקסט (איציק, לשעבר באריות של הצל, ועכשיו… עכשיו מה? או, אז יש פיתרון:)

2.

אז ישבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שאני צריך להתקבל לאריות של מישהו חדש. כי עכשיו שהמלחמה נגמרה צריך לעבור לפעילות מדינית, והצל לא כל כך פעיל מדינית – הוא ניסה, כמו נתניהו, לטרוק שיחה לג'ון קרי בפרצוף, אבל לא הצליח להשיג את הטלפון שלו לפני הטריקה –

אז שקלתי לעבור לאריות של שלמה ארצי, אבל כל מה שהם עשו זה ללכת עם מגבת על הכתף ולהכניס מכות לאנשים שלא מבינים את המילים,

ושקלתי לעבור לאריות של נינט, אבל הם רק יושבים כל היום בקורס הכנה ללידה ומתרגלים מסז' פירנאום עם שמן קוקוס,

ושקלתי לעבור לאריות של אביב גפן, אבל הם עסוקים בלנסות להוציא חשבוניות לרשת, וזאת עבודה כל כך קשה שהרעמות שלהם האפירו,

ובסוף שקלתי לעבור לאריות של עברי לידר, שהבנתי שהם מאוד פעילים, אבל אחרי כמה ימים הבנתי שזה לא כל כך פעילות מדינית.

אז ויתרתי. וחזרתי להיות סתם מי שאני. אבל איכשהו, ללכת מכות במועדונים זה לא אותו דבר כמו בהפגנות. יש שם שומרים רוסים ענקיים שאם תגיד להם בוגד בוגד בוגד בוגד, אחרי זמן מסויים הם יקפצו לך על השיניים. וזאת הסיבה, אם תהיתם, למה אני מעשן מהאף (אריה לשעבר)

3.

בשש ודקה אחרי המלחמה מלאו לי בדיוק שש וחצי, אז התגנבתי מאחורי הקלעים בהופעה של איל גולן, וחיכיתי לו ערומה.

תפסו אותי אנשי הביטחון, אמרו לי: הי, ילדה ערומה, בת כמה את?

אמרתי להם שש וחצי, אבל איל המליץ לשטח את עזה, ושר לחיילים פצועים, ושילם את חובו לחברה (וספציפית למס הכנסה) – אז מבחינתי הוא יכול לחגוג עלי כל הלילה.

אמרו לי לא לא לא, לקח מבצע שלם בעזה כדי לשקם לו את התדמית, אז תרדי ממנו. מצד שני, אם לא אכפת לך לחגוג עם אנשי ביטחון…

כל הלילה חגגנו, ורק בבוקר התברר שהם לא היו אנשי הביטחון של איל גולן הזמר, אלא של איל גולן האינסטלטור, שמופיע בדפי זהב תחת "איל גולן אינסטלטור הכי טוב – כל כך טוב שיש לו מעריצות ואנשי ביטחון!"

איך יכולתי לדעת?

אני ילדה!

בכל אופן, אני לא מתחרטת, כמו שאמרה אדית פיאף. יכול להיות שהיא אמרה את זה על דברים אחרים. היא גם אמרה שהחיים בוורוד, ואחרי ההפלה אני לא יודעת אם להאמין לה (אפרת ניצן, בת שש וחצי)

4.

מה שיפה ב"נוהל חניבעל", זה שהוא לא בא באמת למנוע מהחמאס לחטוף חייל. הוא בא למנוע מהציבור את הצורך לרחם על חייל חטוף, ולשחרר תמורתו אסירים. הבעיה איננה החטוף – הבעיה היא הרחמים. והצבא כאן כדי למנוע מאיתנו להרגיש אותם, ויפה שעה אחת קודם (ואם על חייל שלנו אנחנו מפחדים לרחם, אז שאלוהים יעזור ל-130 ערבים שבמקרה גרים בשכונה)

5.

מה נעשה, בשש ודקה אחרי המלחמה, עם חטופי האח הגדול? הם עדיין שם, שבויים בידי ארגון אכזרי למטרות רווח, נמקים מחוסר ענין לציבור. מה נעשה איתם?

זה מה שנעשה: בואו נעלים מהם את העובדה שהמלחמה נגמרה. שיהיו במתח וישנאו שמאלנים וירוצו לממ"ד ויקללו את חנין זועבי ויגידו שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ויבכו בגלל סיפורי גבורה על נופלים שלא נפלו מעולם – מה לא נפלו, לא התגייסו בכלל – ואז כולנו נשב ונגיד: וואו, איזה חיים משונים יש להם! טוב שהם סגורים בוילה, אלוהים יודע איך משוגעים כאלה יתקיימו בחוץ (תובנה שנחתה עלי תוך כדי מין טנטרי עם כוכבת ערוץ הילדים, והייתי חייב לעזוב הכל ולשתף אתכם. זה לא מזיק לטנטרה, גם ככה כל הקטע הוא מין מאוד, מאוד, מאוד איטי. כמה איטי? עד שחזרתי, הבחורה כבר היתה כוכבת ערוץ הבריאות לגיל השלישי)