כשרני רהב משיב מלחמה ומנהל ויכוח מתוקשר, הוא מזכיר, יותר מכל, ילד שנקלע למלחמת כדורי בוץ בארגז החול. סנטרו רוטט בעלבון, לשונו משתרבבת קלות, והוא מקלל במהלכו את ילדי השכונה האחרים במיטב הז'רגון האינפנטילי של: "הכל עובר עליך וקקה בידיך".
כשהוא יוצא להגנתה של שרי אריסון עם פיטורי 900 מעובדיה בבנק הפועלים, הוא מטיח בשלי יחימוביץ' שביקרה אותה – את הטרוניה המתיילדת "רעה, רעה, רעה". קובלנה שנשמעת רלוונטית בעיקר בגיל הגן. כשחושפים את שמו של לקוחו אייל גולן ברשתות החברתיות כגיבור פרשת "הזמר המפורסם", חרף צו איסור הפרסום, הוא שולף, בטון רציני להחריד, את האיום המופרך על כך שאילו היה כאן האף-בי-איי, הוא כבר היה מטפל בכל העסק הזה כמו שצריך ו"סוגר את הפייסבוק ל-48 שעות". טיעון מנצח מעולם המושגים שבו אבא שלי יותר חזק ויעיף אותך לעננים.
גם התשפוכת הנוכחית שמרח בה את עיתונאית דה-מארקר שרון שפורר, אשר כתבה עליו סטטוס בפייסבוק, לא מפתיעה בהקשר הזה. כשרהב דורש ממנה בשיחת הטלפון: "אני מצפה ממך לתקן את הפייסבוק שלך באופן מידי", הוא נשמע לרגע כילד המתחזה למלך ופוקד על אחד מנתיניו הדמיוניים במלים "אני מצווה". את הדרישה "לתקן את הסטטוס" הוא מקנח באיום הלקוח מעולם הזיות הגדלוּת של ילדים: "תחטפי ממני טיל רעל בטלוויזיה שאת לא תצאי מהבית".
בראיון תגובה לינון מגל מגלגל רהב עיניים לשמים ותוהה בקול, אגב להג שיכול להיחשב כהסתה לכל דבר: "על מה אנחנו מדברים פה? על עיתונאית שמנסה להלך אימה? הגיע הזמן שתבין שלא מותר לה לעשות הכל. המחוקק נתן לך רישיון ביד להוציא עיתון. הוא לא נתן לך רישיון להרוג. עיתונאי שחושב שיש לו סמכות ביד להרוג בני אדם הוא טועה, ובשביל זה אני פה כדי לעצור אותו".
כשינון מגל תוהה אם זה לא רהב עצמו שמהלך אימים כשהוא מגיב לאנשים בפייסבוק באמירות בנוסח: "תישרף בגיהנום", "אפס מי שהמציא אותך" ו"זבל אנושי" – נובח רהב בתגובה: "ממש לא! תמצא עיתונאי אחד בישראל שיגיד לך שאני מהלך אימים".
בהמשך מסכם רהב את הדיון במלים: "ומה שהכי מוזר הוא, ינון, שאתה מושיט יד כאילו רני רהב אמר משהו לא בסדר, אבל רני רהב אמר מאוד בסדר". ובאשר לשפורר: "אני' רהב' אומר לך גם שעם כל הכבוד אני לא נבהל, אז מישהו פעם אחת אומר לה את האמת, אז האמת זו האמת, גם אם זה מתאים לינון מגל וגם אם זה לא מתאים לינון מגל".
אבל לא הייתי ממהרת ללעוג לו ולשפתו הדלה והמתלהמת בהקשר הזה. אני לא חושבת שכל זה מקרי או חסר היגיון בהכרח. רני רהב הוא לא באמת ילד קטן עם מנת משכל שנעצרה אי שם בגיל חמש. נדמה לי שהסיבה להתנהלותו התינוקית, לכאורה, מורכבת מעט יותר.
כמי שמאבד אט-אט לקוחות ואחיזה ב"עולם המבוגרים" של הטייקונים והקונגלומרטים, ונוכח לגלות שהרשתות החברתיות פרועות וחזקות יותר מכל איסור פרסום וגינוני השליטה שבידי נציגם של ברוני ההון-שלטון של העולם הישן, מגשש רהב אחרי נישה יחצנית חדשה ודרכים עדכניות יותר לתקשר עם קהל הצרכנים הפוטנציאלי.
פעם הוא היה "היחצן של הטייקונים". המוציא והמביא בעולם ההון-שלטון-עיתון, ומי שהכתיב נתחים נכבדים מסדר היום התקשורתי באמצעות רשת מסועפת של קשרים והשפעה, לקקנות, חלוקת מתנות ועשיית טובות למי שאפשר להפיק ממנו דבר-מה בהווה או בעתיד. בבחינת "שלח לחמך" לכל עבר.
היום, כשהוא מאבד לקוחות גדולים בזה אחר זה – נדרשת טקטיקה חדשה. נדמה לי שהטקטיקה הפעם היא פנייה ישירה "לעם". הלשון התחובה בישבנם של בעלי ההון אינה יכולה להיתקע שם לנצח, ויש לחדד אותה בליקוק נמרץ ל"עם" עצמו.
ו"העם", כפי שמאבחן אותו במידה רבה של צדק האיש שייחצן לא מעט ממעצבי המוצר, הדעה והתרבות שלו בעשורים האחרונים – הוא אינפנטיל. "העם" הזה הוא תוצר מובהק של שנים ארוכות שכללו שליטה מקיפה וגורפת על התודעה הציבורית. הוא ניזון מתוכניות ריאליטי רפות שכל, יונק תקשורת שהיא שופר שלטוני, סוגד לפרשנים כלכליים שהם כלי שרת בידי אילי ההון, ומקשיב ביראת כבוד לדוברים ופרשנים צבאיים שששים אלי קרב.
כדי להתחבב על היישות הילדותית הזו, "מדינת ישראל", הוא מדבר אליה בשפתה. הוא מופיע בתוכנית ריאליטי המותאמת לרמת הקשב ויכולת ההעמקה של קהלו, מלהג מחמאות ל"עם ישראל" ומפריש קילוסים בשבח טעמו הטוב של העם. שם הקוד לחנופה הבוטה הוא "פירגון", ומי שאינו מפרגן, או מעז להשמיע בדל ביקורת, סופג צרחות ונאצות כמי שלא יורד לסוף דעתה או לא קולע לרצונה של "המדינה". את אלו מייצג, איך לא, רני רהב בכבודו ובעצמו. ודאי שמי שאינו מפרגן לכל גבבה אינו "אוהב אותה" – "את המדינה", כמוהו.
למעשה, רהב מבצע בלשונו זיהוי והקבלה מוחלטים בינו לבין "עם ישראל". זאת למרות שרובם המכריע של אזרחי ישראל לעולם לא יזכו לחוות אלפית מהממון, המעמד וההשפעה שהספיק רהב לצבור עם השנים. מבחינת הפאסון "העממי והחם" – רני רהב והעם – חד הם.
במובנים מסוימים הוא צודק לגמרי. לא פעם הוא אכן "מייצג" את הטעם הישראלי הקלישאי, הסטריאוטיפי, את "השפה העברית" העילגת ומוכת האינגליזמים, את שפת הרחוב הילדותית הקלוקלת ואת תרבות הדיון המקומית האלימה, המשתיקה והמאיימת.
לא בכדי מכנה את עצמו רהב היום "היחצן של המדינה" ומשריש את התואר בכל פורמט אפשרי ומעל כל במה שניתנת לו בנדיבות. הטייקונים הם כרגע ענף צדדי. כדי לנצח בקרב על לבם הקר של בעלי ההון וההשפעה – עדיף לו ממילא להחזיר לעצמו את אהדת "העם", שהעריץ בעבר את העשירים והמפורסמים. אם ירכוש אותה מחדש, יוכל להציע לבעלי ההון חילוץ מטינת ההמון שמאיימת לקום עליהם ולכלותם.
"העובדה שאני מייצג גם טייקונים", כותב רהב בתגובה לתחקיר המקיף של שפורר על מקורות ההשפעה שלו, "לא מעידה כהוא-זה על כך שאינני קשוב לרחשי העם". מבינים? ברחשי העם עסקינן, ומי כריבון היחצני מטעם עצמו, שמשכיל לדבר בשפת העם ולקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר – ייטיב לזהותם לצרכיו.
