כשנחתתי בהאנוי נכנסתי להוסטל. אלה ונדיה, שתי החברות שאיתן טיילתי, הגיעו רק ביום למחרת. חיכה לי ערב לבד וכבר מתתי להכיר פרצופים חדשים, ריחות חדשים, טעמים חדשים. במקום כל אלה, מצאתי את עצמי בלב ליבה של סחיאדה מערבית. ולא בפעם האחרונה.

במשך תקופה ארוכה, בכל הוסטל שביקרנו בו, נתקלנו באותו דיסוננס מטורף – הרי תרמילאים הם לרוב צעירים וצעירות שעצרו את חייהם, הפסיקו את הלימודים, התפטרו מהעבודה והשאירו את החברים והמשפחה בבית כדי לצאת ולחקור תרבויות חדשות. ומה קורה בפועל? חיפוש אינסופי (על רקע נופים עוצרי נשימה, אמנם) אחר התרבות המערבית המוכרת שנשארה מאחור. שרים את Wonderwall בחברותא, משתכרים מהתחת ומחפשים זיון. השיחות הן תמיד אותן שיחות גנריות סטייל 'מסבירים ישראל'; הרי אנשים רואים בך את המדינה שממנה באת, לא את עובדת היותך בת אנוש עם עולם פנימי משלה. ברור, העולם הפנימי מושפע מהמדינה ומהתרבות שבה גדלת, אבל בחייאת ראבאק, כמה אפשר לדבר על צה"ל ועל כיבוש?

בית קפה וייטנאמי. צילום: סתיו פילץ

אני בזה לדיסוננס הזה ובו זמנית גם חיה אותו. אני מסתובבת ברחוב בשארוול, תיק מטיילים על גבי ושני קילו קרם הגנה מרוחים על גופי, ומרגישה שגם אני עוד בחורה מערבית מתנשאת שבאה להיות מוקסמת מאורח החיים הפשוט של המקומיים. אבל אין שום דבר פשוט באורח חיים כזה, כמו שאין שום דבר פשוט בכל אורח חיים. אנחנו פשוט לא מסוגלים לתפוס את המורכבויות של אורח חיים אחר, כי אנחנו לא חווים אותן.

בשבוע הראשון שלנו בוייטנאם נסענו לסאפה. אחת האטרקציות המרכזיות בסאפה הוא אירוח אותנטי בבתיהן של בנות המונג המקומיות, שהן המיעוט האתני הגדול בוייטנאם. הלכנו שש שעות כדי להגיע לבית של המארחת שלנו, מאמא מאו; האלטרנטיבה הייתה נסיעה של חצי שעה באופנוע לסאפה. הבית שוכן בכפר שהוא למעשה אוסף בקתות עץ בין טרסות האורז. יש להם חשמל בבית –  להדלקת טלוויזיה, לתאורה וכדי לטעון את הפלאפון – והמים הזורמים מגיעים בצינורות ממעלה ההר היישר אל המטבח והשירותים (‘בול פגיעה’). רומנטי, נכון?

הבית של מאמא מאו. צילום: סתיו פילץ

מאמא מאו מעולם לא יצאה מסאפה. היא בת 28, נישאה בלי שנשאלה לרצונה בגיל 15 ואת ילדה הראשון (מארבעה) ילדה כשהייתה בת 17. בני המונג מתפרנסים בעיקר מחקלאות ומתיירות, וזה מה שמאו מכירה. כל בוקר היא מתעוררת אל הנופים הכי מדהימים, אוכלת אוכל טרי מהגינה שלה, מבלה עם ילדיה וחיה את הטבע. אני מכירה לא מעט מערביים שיקנאו בחיים האלה.  אני מכירה גם כאלה שיתארו אותם כסיוט הגדול ביותר שלהם.

אין מה לקנא במאמא מאו, ואין מה לרחם עליה. זה לא שהחיים שלה פשוטים ושלי מורכבים, או ששלה מורכבים ושלי פשוטים. הפרדה ברורה כזאת בין החיים שלי ובין החיים שלה לא באמת קיימת. כולנו חיות בבועה: אני חיה בבועה, וגם מאמא מאו חיה בבועה. ההבדל העיקרי ביני ובין מאמא מאו היא היכולת שלי לבקר בבועה שלה לעומת חוסר היכולת שלה לבקר באף בועה אחרת ביקום. האם בנות המונג רוצות בכלל לבקר בבועות אחרות? אני מניחה שזה תלוי בת-אנוש. כל אחת והאישיות שלה, החלומות שלה, הבעיות הבועתיות שלה.

הנוף מביתה של מאמא מאו. צילום: סתיו פילץ

אתמול ישבתי בבית קפה בדאלאת (אחרי שהלכתי להחליף את תאריך הטיסה שהזמנתי בטעות ל-22 אוגוסט במקום ל-22 ביולי, יופי סתיו), והמלצרית המתוקה התיישבה לידי כדי לפצוח בשיחה. זה היה אדיר, כי המלצרית – מיו מיו – לא למדה אנגלית בחייה. כל מה שהיא יודעת בא מהחשיפה שלה למדיה מערבית. בעזרתם האדיבה של גוגל מאפס, גוגל טרנסלייט וגוגל אימג'ס הצלחנו להכיר קצת האחת את חייה של השנייה. מיו מיו, כמו כל וייטנאמית ממוצעת, עובדת שבעה ימים בשבוע, 8-12 שעות ביום, ומרוויחה 250-300 דולר בחודש. היא מעולם לא יצאה מגבולות מוייטנאם, אבל כשהייתה קטנה נפשה עם המשפחה בהאנוי. מיותר לציין שלא היה לה מושג מה זה ישראל. החלפנו פייסבוקים ונפרדנו לשלום.

הצעירים והצעירות שטסים למזרח חושבים לפעמים שהוא טומן בחובו מרפא, תובנות ואמיתות, טבע נפלא וחיים פשוטים. ובתכל'ס? גם כשאנחנו שם אנחנו בורחים. בריחה למזרח ואז בריחה לסחיאדה מערבית במזרח. כשמוותרים על זה, כשמעזים להתנתק מהחיק החם של אלה שדומים לנו ומסתכלים באמת בעיניים של מי שחי שם, זוכים בחוויה אחרת לגמרי. אולי כדאי לנסות גם את זה.

מאמא מאו בסאפה. צילום: סתיו פילץ