על שולחן הניתוחים בבית החולים שניידר בפתח תקוה שוכבת ילדה בת 12. בית החזה שלה פעור לרווחה, אפשר להסתכל פנימה ולראות שהוא… ריק! האחות ניגשת לצידנית שבפינת החדר, מסירה את המכסה.  "ד"ר סהר להוציא את הלב?" –  "להוציא את הלב". 

אני לא חושב שבכל שנותי כעיתונאי חוויתי רגע דרמטי מזה. מבין שקיות הקרח שבצידנית שלפה האחות לב של ילד, אף הוא בן 12, שבעוד כמה שעות יובא לקבורה ב… ג'נין!

הסיפור המטורף –מותח- טראגי-מעורר ההשראה הזה התרחש בנובמבר 2005. ראשיתו בילד אחמד אל-חטיב, שבבוקר העיד אל-פיטר התלבש בגנדרנות, שפך על עצמו בקבוק בושם, ויצא בעליזות את ביתו שבמחנה הפליטים ג'נין, לבזבז יחד עם חבריו את דמי החג ברחוב הראשי. 

כמה דקות מאוחר יותר נכנס  כוח קטן של צה"ל לעיר. אבנים עפו לעבר החיילים. הצלף של הכוח זיהה מישהו שמכוון אליהם נשק והגיב במהירות וביעילות: שני כדורים שניטרלו את האיום. כשהחיילים התקרבו הם גילו שהירוי הוא ילד שלבוש כמו חתן. הרובה שכיוון מולם כמה רגעים קודם לכן, התגלה כרובה צעצוע.

יומיים שכב אחמד ברמב"ם. לבו עדיין פעם, אבל מוחו כבר מת. אביו איסמעיל החליט לתרום את איבריו. "אללה אכבר", הגיב אחיו ההמום של איסמעיל כששמע ממנו על ההחלטה: "היהודים רצחו את הבן שלך ואתה תורם להם את איבריו?"

איך קרה שמוסכניק מובטל ממחנה פליטים ג'נין קיבל החלטה כזאת? חלק מהתשובה נעוץ בעובדה שאח אחר של איסמעיל נפטר שנתיים קודם לכן, לאחר שלא הצליח לקבל תרומת כליה. איסמעיל אל-חטיב הפגין גדלות נפש כמעט בלתי נתפסת. 

מרתון ההשתלות התנהל במשך 24 שעות בבית החולים שניידר, וכאילו במתכוון חולקו האיברים בין כל מיגזרי ישראל:  לבו של אחמד הושתל בילדה הדרוזית סמאח, מפקיעין שבגליל. הכבד הושתל בתינוקת יהודייה מעכו. כליה אחת הלכה לילד בדואי מהכפר אל-פורעה שליד ערד, והכליה השנייה לפעוטה חרדית מירושלים. 

כל המשפחות חתמו על הסכמה שנצלם את המבצע המופלא הזה עבור "עובדה". המשפחה החרדית התחילה את ההמתנה המתוחה במסדרון, בזמן שבטלוויזיה דיווחו על תרומת איבריו של הילד מג'נין. עד אותו רגע לא ידעו ההורים מי התורם. "זה משנה לך שהתורם ערבי?" שאלתי את האב הצעיר. בואו לא ניתמם, זו לא שאלה שגירדתי סתם מעייפות. כולכם מכירים את הגזענות הפושה בנו, ושורשיה עמוקים במיוחד אצל החרדים. "כמובן הייתי מעדיף אם זה היה יהודי", השיב האב מול המצלמה שלנו, "אבל אם אין…". "למה?" שאלתי. "לא יודע, בכל זאת דם של יהודי ולא דם של ערבי".

הדוברת המצוינת של בית החולים שניידר, ריבה שקד, שליוותה את כל הצילומים, תפסה את הראש. כשהתרחקנו קצת מהמשפחה היא ניסתה לבקש שאוציא את דברי האב מהכתבה. צפתה את הסערה, ואת הבושה שתיגרם לנו מכתבות הפולו-אפ בעולם. סירבתי. היא הבינה.  השמועה על התבטאות האב החרדי עברה בין אנשי הצוות הרפואי. האחות בעמדת הכניסה לחדרי הניתוח התפוצצה: "שיגיד עכשיו שהוא לא רוצה את הכליה. שיגיד עכשיו!" האב כמובן לא אמר, והכליה של הילד מג'נין העניקה חיים חדשים לבתו המקסימה.

אחרי יומיים היינו במחנה הפליטים ג'נין. "אני מרגיש שיש לי שישה ילדים במקום אחמד", אמר מול המצלמה שלנו איסמעיל אל-חטיב.  "אני רוצה להיות קרוב אליהם, ולראות אותם מתחתנים יום אחד". 

השתלת הכבד נכשלה, והתינוקת מעכו נפטרה זמן קצר לאחר הניתוח. מבין שאר המשפחות, רק משפחתה של סמאח מפקיעין, הילדה שקיבלה את הלב, מקפידה לשמור על קשר חם עם המשפחה מג'נין.

חמש שנים לאחר מבצע ההשתלות הכנתי כתבה באזור ירושלים, בעניין חבורה מסוימת של צעירים. לפני שהתחלנו לצלם ניגש אלי אחד מהם והפטיר: "אתה הכנת את הכתבה על אל-חטיב". לא הבנתי על מה הוא מדבר. "הילד מג'נין", אמר, "אני זה שיריתי בו". אחר כך התרחק ולא הוציא מלה נוספת עד סופו של אותו יום.