זה שבוע קצת מוזר. תחילתו בלונדון, המשכו במערב גרמניה ועכשיו אני כאן, במראקש, במקום בו הים התיכון נפסק ומתחיל האוקיאנוס.

היה לי פעם חלום. רציתי להקיף את הים התיכון דרך האדמה, בלי גבולות מדומיינים או פוליטיים. להסתובב עם מצלמת שש על שש ולצלם פורטרטים של האנשים שאני פוגש. רציתי להתחיל בטנג'יר, להמשיך לאלג'יר וכך להגיע בחזרה לספרד וטנג'יר. מישראל אפשר להגיע ללבנון וסוריה דרך ירדן, אך המקום היחידי הבעייתי היה הגבול בין מרוקו לאלג'יר. עוד ב-2007, עוד היום. פגשתי פעם מישהו שמבריח אנשים דרך הגבול המרוקאי, אבל כבר אז זו לא נראתה לי כמו דרך טובה להתחיל את מסע התענוגות שלי.

בינתיים קרו דברים, והסתבכתי בכמה מדינות על המסלול הנהדר הזה, מסלול שמן זית ודבש וטימין, וזנחתי את הרעיון. אבל עכשיו, לראשונה כשאני כאן, בצד הכי מערבי של הים התיכון, קרוב למראקש, החלום ההוא מתעורר שוב.

במוגדור, שם הייתי אתמול, יש עדיין ריח של הים התיכון. אני מספר את זה לחברים שם והם אומרים, כן. אנחנו על החוף האטלנטי, אך רק כמה קילומטרים דרומית לכאן מתחיל האוקיאנוס. כי ים תיכון הוא אולי משהו שקשור לרעיון והרגשה סובייקטיבית. כמו הרעיון הקולוניאליסטי שגם רווח בישראל, לחבר את מרוקו למזרח התיכון.

השבוע הזה, הוא התחיל בבירה עם הנרי. הנרי הוא סֵר, לבן שיער. הוא ניהל את הייוורת גלרי בלונדון. הקים את המניפסטה וכל מיני דברים שבריטים מבוגרים עם שיער לבן עשו. היה חם מאוד בלונדון והוא הוריד את החליפה, הפשיל שרוולים, והזיע. הוא אוצר תערוכות, איש אמנות, אבל תמיד היה נדמה לי כמו האנשים ההם שניסו להפוך את סין לבריטית. אבל אולי אני חוטא לו, זו היתה פגישה טובה בעצם. אולי זו היתה הצורה בה הוא אמר מרקש. במלעיל.

אני עכשיו ליד מרקש, באתי רק לשלושה ימים. אני עובד עם בעלי מלאכה כאן. אחד מהמקומות היחידים בעולם שהמושג בעלי מלאכה, "קראפטס-מן", עדיין קיים בכל עוצמתו. אוּמנים  של נחושת, עץ, קרני תיישים. כל אחד והסיפור שלו, טכניקת העבודה שלו. כל אחד בנה לעצמו פינה באטלייה הגדול, כולם עם אוזניות קטנות, מקשיבים למוזיקה. אחד שומע פופ אמריקאי, אחד מוזיקה ערבית של פעם, אחד ראי.

נכנסתי לעשות עבודה קטנה וכבר הרגשתי אשם על כך שאני יוצא משם, סתם לשתות כוס תה. הם באים מוקדם בבוקר לעבוד ואני, עצלן כרוני, קנאי לחופש ולזמן שלי.

אתמול הצלחתי לברוח למוגדור לכמה שעות, לצלם עזים לועסות אגוזי ארגן ובעיקר לאכול דגים של האטלנטי. אולי כולם שם מרגישים ים תיכון, אבל הדגים, לבם היה באוקיאנוס. עכשיו אני כאן בחזרה, באטלייה הגדול למטה. סיימתי את העבודה ואני יושב לכתוב על השבוע הזה. יכול להיות כי זה היה אתמול, אבל אני זוכר ממנו רק את הים של אתמול.

זה בעיקר מה שאני זוכר מהשבוע הזה. מהגדרת הזמן הלא רלוונטית הזאת – הים של אתמול – זה שהגעתי אליו עם ארכיטקטית ממרקש. אחרי 40 שנים בפאריס היא חזרה לגור במרקש. היא הראתה לי את הבית המפורסם של ג'ימי הנדריקס. ג'ימי מת שנה אחרי שהתחיל לבנות את הבית. הוא התחיל במוגדור את פסטיבל הגנאווה, המוזיקה של גאנה. פעם הכל פה היה שחור היא אומרת לי. מי שהיתה נשואה לגבר הכי יפה בעולם, מחוף השנהב.

גם מרקש, או מרקוש כמו שאומרים בפוסחה, זה כוש, לא קוש. היא ממשיכה. המלך הראשון של מרוקו היה שחור. רק את הים אני זוכר עכשיו. אבל הזיכרון הזה ייעלם עוד מעט ויגיעו אחרים. מחר בבוקר אני כבר טס בחזרה לסטודיו בגרמניה, שם מהחלון שלי יש שדה מוקשים ומשפחה לבנונית שהתחילה לתפעל מגרש למכוניות משומשות. מה מציאותי בכל זה עבורי? אין לי מושג. אני עדיין מחפש.

רפרם חדד הוא אמן וצלם, מתאם תנועת "סלואו פוד" בישראל. ספרו "מדריך רפרם לכלא הלובי" ראה אור בהוצאת עם עובד

במוגדור עדיין יש ריח של הים התיכון. צילום: רפרם חדד