בקבוצות קטנות, בקצב מהיר, מתחילים תושבי הדרום להתארגן נגד מדיניות משרד השיכון וטיפול החברות המשכנות בדיור הציבורי. בעקבות ההתארגנות של נשות באר שבע, שהפגינו לפני שבוע וחצי ומתכננות את צעדיהן העתידיים, קמה קבוצה ראשונה בדימונה, ארבע נשים וגבר, שתיפגש מחר ותחליט על צעדיה. בקריית גת מארגנת עכשיו הפגנה מקומית, ובירוחם קם ועד של תושבים מכמה בנייני עמידר המוחים על אי קיום הבטחות החברה לשפץ את הבניינים.
המוחים הם דיירי הדיור הציבורי (בעיקר של החברה המשכנת עמידר), זכאים שממתינים בתורים הארוכים לדיור, או כאלה שמסיבות שונות אינם זכאים וקוראים לבחון את המקרה שלהם שוב; ובהמשך – לשנות את הקריטריונים שהלכו והחמירו בשנים האחרונות. ההתארגנויות נעשות במקביל למספר הליכים שמקדמת המדינה: העדפת מתן סיוע בשכר דירה לדירות בשוק החופשי וצמצום הדיור הציבורי, הפרטת עמידר, ותוכנית פינוי-בינוי של אזורי דיור ציבורי.
"עברתי 14 דירות ב-14 שנה שאני בארץ", מספרת אביגיל ביטון, שמארגנת עכשיו את הקבוצה בדימונה, "נולדתי בישראל, הורי היגרו לצרפת, והיגרתי חזרה לבד בגיל 24, מציונות. אני בן אדם שעובד, שמנסה לפרנס את עצמו, החלום שלי זה לעבוד בחינוך, אבל כל מה שאני מנסה לעשות – בסוף איכשהו חוסמים אותי".
אפילו גיאוגרפית, הסיפור שלה משרטט במדויק את קווי חוסר הסיכוי של המציאות כאן. היא הגיעה לישראל, למרכז קליטה ברעננה, נשואה עם ילד, ואחרי זמן קצר התגרשה. "רעננה זה לא מקום שחד-הורית יכולה לשרוד בו", היא אומרת, "ועוד עולה חדשה, בלי שפה. עברתי לחולון, כי אחותי גרה שם. אחרי זמן קצר נהיה קשה לגור במרכז, שכר הדירה עלה מאוד בשנים האלה, בעלי דירות כבר התחילו לעשות מה שבא להם. עברתי לדרום".
14 דירות ב-14 שנים. אביגיל ביטון
היא נישאה מחדש, נולדו לה שתי בנות, היא התגרשה שוב, ועברה מדירה לדירה בהתאם לעבודה ולשכר הדירה. בהתחלה ניסתה לשרוד בבית ים וראשון, ואז הדרימה עד מצפה רמון, אילת, ירוחם, נתיבות ודימונה, אליה הגיעה לא מזמן. במצפה רמון שילמה שכר דירה של 1,600 שקלים אבל נאלצה לעזוב כי בנה חלה במחלה שאילצה אותה לגור קרוב לחדר מיון, ובעל הבית אילץ אותה לשלם עד סוף החוזה. באילת שילמה 3,000 שקלים, ובדימונה 2,200 שקלים על דירה בקומה רביעית. "גרתי בכל העולם", היא אומרת, "לילדים שלי אין ילדוּת".
כל השנים עבדה, במשרה מלאה, עם השלמות הכנסה בערב. המשרה הקבועה האחרונה שלה היתה ניהול מרכזיה בישרוטל במשך שלוש שנים, כשבמקביל היא עושה בייביסיטר בלילה. המזונות שלה מסתכמים ב – 1,800 שקלים מביטוח לאומי (חלק מקבצת הנכות של בעלה לשעבר), המשכורת הגיעה בשיאה ל-5,500 שקלים נטו.
היא סורבה שוב ושוב לזכאות לדיור ציבורי, בטענה שהיא "עוברת את רף ההכנסות". לאחר שנואשה מעבודה מסביב לשעון עבור שכר דירה שאינו יודע שובע, החליטה לעשות מעשה, וביקשה מהמעסיק האחרון שלה לפטר אותה. "יצאתי לאבטלה", היא אומרת בכאב, "אני לא בן אדם עצלן, זה לא מתאים לי, אבל כבר לא היתה ברירה". ביטון החליטה לנצל את תקופת האבטלה ללימודים והגשימה את חלומה כשנרשמה לתוכנית לתואר ראשון ותעודת הוראה בבאר שבע, שדורשת יום לימודים אחד בשבוע ועוד השלמות בבית. היא מתנדבת כחונכת לילדה לקוית שמיעה וממלאת מקום בתיכון.
חזרה לדיור הציבורי: סוף סוף פנתה ביטון למשרד השיכון כענייה שאינה עובדת, הצליחה להגשים בגופה את הקריטריונים באופן מוחלט, אלא ששוב נדחתה. "הם כתבו לי 'לא נמצאה סיבה לחרוג מהכללים', וזה כשהשתכרתי 3,600 שקל דמי אבטלה ומזונות של 1,800 שקלים. בינתיים נגמרת לי תקופת האבטלה, אבל אם אחזור לעבודה רגילה שוב לא אהיה זכאית לדיור. הלכתי לבקש הבטחת הכנסה – כי אחד הקריטריונים זה שצריך לחיות על רצף של שנתיים בהבטחת הכנסה כדי לקבל זכאות – אבל לא נותנים לי. למה? כי אני לומדת במוסד להשכלה גבוהה. אז עכשיו אני צריכה לעזוב גם את הלימודים. בינתיים נשארתי עם 1,800 שקלים הכנסות, התיק שלי בדרך לוועדה ציבורית, וכנראה שם יגידו לי לא – כי אני לא מקבלת הבטחת הכנסה. זה הסיפור שלי".
מחר כאמור ייפגשו ביטון וחברותיה לפגישה ראשונה לתכנון אסטרטגיה. בשלב ראשון הן מתכננות ליצור קשר עם הקבוצות האחרות שמתהוות. "ארבע זה נשמע מעט", היא מחייכת, "אבל זה הרבה יותר מאפס".
