כבן נאמן לעם הנצח, בחיי שאני לא פוחד מדרך ארוכה. דווקא דרכים קצרות מפחידות אותי, כי אף פעם לא הייתי ספרינטר גדול.
ועדיין, גם כשלא פוחדים מדרך ארוכה, אתה רוצה לדעת שמי שהולך בראש הטור יודע פחות או יותר לאן הדרך מובילה או לכל הפחות מה קורה מאחורי העיקול הבא בדרך. הוא יכול לדעת את זה כי למד את הציר, או כי שלח סיירים קדימה או אפילו – אם ממש אין ברירה – כי יש לו אינסטינקטים ממש ממש טובים: אבל אתה רוצה לדעת שהוא יודע.
מנהיגות, לימדו אותי לפני 20 שנה בצבא, מוגדרת כ"יכולת להניע אנשים לאורך זמן ללא שימוש באמצעי כפייה". כשהכל רגוע, מנהיגות היא עניין קל יחסית. כל מה שצריך זה לדבר בקול מספיק סמכותי או להחזיק בסממני דרגה או תפקיד כלשהם וברוב המקרים האנשים פשוט ילכו אחריך. בזמן משבר, מנהיגות נבחנת. כדי ללכת אחרי מי שעומד בראש הטור, צריך לסמוך עליו או לכל הפחות להניח שהוא יוביל ליעד, יהא אשר יהא. אם אפשר שיגיעו לשם בחתיכה אחת ומבלי יותר מדי צרות – מה טוב.
ובישראל אין היום מנהיגות.
אני שומע על פיגועים בירושלים, וברעננה, ובחברון ובבאר שבע, ולא יכול שלא לשאול את עצמי: איפה הימין? איפה כל אבירי היד החזקה והפתרונות הצבאיים?
איפה עצותיו הנבונות של אורי אריאל? מישהו שמע רעיונות אופרטיביים מנפתלי בנט או מאיילת שקד? איזה פתרון למצב שמעתם ממשה כחלון? מה מציע בוגי יעלון לעשות?
שקט. דממה. הס פן תעיר.
הימין הישראלי, זה שזכה ברוב עצום בבחירות ויש לו קואליציה יציבה כבטון, נאלם דום.
כשהפחד והשנאה הם בעלי הברית הפוליטיים שלך והם אמצעים יחידים כמעט להביא קולות בבחירות במשך שנים, אין לך את הדבר היחיד שדרוש להנהגה אמיתית בעת משבר: חזון אופטימי – ותקווה כנה ועוז רוח כדי לממש אותו כמיטב יכולתך.
לימין הישראלי אין מה להציע לאזרחי המדינה זולת "בואו נקווה שזה יעבור עד הפעם הבאה שבה זה יקרה שוב, וזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה שוב". זה לא חזון – זו הישרדות פוליטית של עסקנים ותו לא.
כאב לילדות שלומדות בבית ספר יסודי (בירושלים, עיר הסכינים, אגב), אני לא יכול לקבל שהמקסימום שיש לממשלת ישראל להציע לי הוא "מחמאות על כושר העמידה". אני לא יכול לקבל את זה שראש הממשלה שלי, והשרים של הממשלה שלי – וכן, זאת לגמרי הממשלה שלי, גם אם לא הצבעתי ולו למפלגה אחת מאלה שמרכיבות אותה – לא מבטיחים לי ולו הבטחה אופטימית אחת שבנויה לפי התבנית "אנחנו נגיע תוך זמן ל-X, וככה אנחנו מתכוונים לממש את ה-X הזה". אין לממשלת ישראל ולו הבטחה פוזיטיבית אחת לתת לי. לא לי, ולא לילדות שלי.
אני לא יכול לקבל את זה, ואני גם לא מסכים לקבל את זה. אני לא מסכים לקבל סיטואציה שבה אין לאישים שהעם שלי בחר להוביל אותו שמץ של מושג לאן הם מובילים או אם הם בכלל מנסים להתקדם לאנשהו, כי כרגע הם בעיקר מדשדשים. מישהו מאוד מאוד נבון, אחד שהוא גם דוקטור וגם רב, אמר לי השבוע שההיסטוריה מלמדת שאם עמים ואומות עומדים במקום, השלב הבא יהיה כמעט בהכרח צלילה.
ושם אנחנו עומדים. למדינת ישראל יש הממשלה הכי ימנית בתולדותיה, עם קואליציה עצומה ויציבה. העם בחר אנשים להנהיג אותו ולדאוג שיהיה פה בסדר – והאנשים האלה רק יושבים בשקט ותובעים מאתנו להחזיק מעמד. לקראת מה להחזיק מעמד? מה יש בעיקול הבא בדרך הארוכה? לאן אתם לוקחים אותנו? את זה הם לא יכולים להגיד, כי הם לא יודעים בעצמם.
כי הם לא מנהיגים. הם סתם עסקנים מתלהמים שיודעים לומר מה לא לעשות, אבל לא יודעים להוביל למה כן לעשות משום שמעולם לא חשבו על העניין הזה. הם לא יודעים להניע לאורך זמן ללא אמצעי כפייה, כי הם לא יודעים לאן מניעים. הם הג'ינג'י מהסדרה "היה היה" שרק רוצה להפריע, ואף פעם לא מציע משהו חיובי משלו. הם אלה שאומרים לנו שלעולם תהיה פה מלחמה, וחושבים שאם יגידו את זה הרבה פעמים אנשים ימשיכו להביא ילדים לעולם המחורבן שהם בוראים לנו.
אין מנהיגים בממשלת ישראל. אין עוז רוח. אין הפחת תקווה. אין חזון.
אבוי לנו, העם ש"התקווה" היא ההמנון הלאומי שלו, שזאת הממשלה שאמורה להכריע בענייניו.