משהו התבלבל לנו לאחרונה בין חוק לבין מוסר, כאילו הפכו שני מושגים אלו לשמות נרדפים האחד לשני.

כשאייל גולן טוען כי הוא האיש הכי מוסרי בעולם, הוא מתכוון שהוא כזה כי לא עבר על החוק – שהרי לשכב עם נערה בת 17 לא נחשב לפי הדין הפלילי בארץ לעבירה על החוק. כשמשפחת עופר מתחמקת בעזרת עורכי דין מפולפלים ויקרים מתשלום שומה של כמעט מיליארד שקל ומשלמת לקופת המדינה כ-107 אלף שקל בלבד, קמה צעקה גדולה בתקשורת הכלכלית – לא כי משפחת עופר "לא מוסרית", אלא כי המדינה ויתרה לה.

בני משפחת עופר הצליחו להביא את רשות המסים לידי פשרה תמוהה, שהשיקולים מאחוריה טרם נחשפו בפומבי. המחלוקת הייתה סביב השאלה האם בין השנים 2006-2010 היה סמי עופר המנוח תושב ישראל או לא. אם היה תושב ישראל – חלה עליו חובה לשלם מס, ואם לא היה – יורשיו כיום פטורים מהתשלום. בהסכם בין יורשי עופר למדינה נקבע כי הסוגיה לא תוכרע, אך המשפחה תשלם שומה מופחתת. זהו הסכם פשרה מקומם. איך יתכן שהמדינה דורשת סכום עתק ואז ממהרת לבצע פליק פלאק לאחור? הטענה הזו מוצדקת, אך אסור שתסיט את הדיון גם בכתם שדבק במשפחת עופר, ולא רק במדינה.

האם פעולה שאינה מהווה עבירה על החוק היא בהכרח פעולה מוסרית? זה נשמע כמו דיון פילוסופי, אבל הוא רלבנטי לנעשה בכלכלה ובשוק ההון ויש לו השלכות מעשיות על החברה הישראלית.

שימוש בשפה כלכלית "מכובסת"

משפחת עופר לא מבינה מה רוצים ממנה. אם תשאלו את נציגיה ומקורביה הם יאמרו לכם לבטח כי היא בכלל נרדפת, קורבן של שנאת עשירים במדינה. הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל ואילן עבודי חשף לראשונה את קשרי ההון שלטון שבעזרתם רכשה משפחת עופר מהמדינה נכסים כמו מפעלי ים המלח, בז"ן וצים. רק באחרונה נחשפנו ללחצים שהפעיל יו"ר כיל לשעבר ניר גלעד על ועדת ששינסקי שדנה במיסוי רווחיה של החברה השולטת במפעלי ים המלח ובכריית האשלג במקום.

אנימציה מתוך הסרט "שיטת השקשוקה": טל לוטן

בכל המהלכים הללו, כמו גם באירוע האחרון של שומת המס המדוברת, לא עברה משפחת עופר על החוק. ההפך הוא הנכון: היא עשתה מבחינה משפטית כל שביכולתה על מנת להבהיר כי כל פעולותיה היו כדין.

הבעיה היא שחוק ומוסר לא חד הם. חוק הוא כלי בידי מחוקק במדינה ריבונית שמטרתו השלטת סדר, ובמדינה דמוקרטית – אף לבצע צדק חלוקתי, כלומר לגרום לכך שחלוקת העושר במדינה תהיה הוגנת, פחות או יותר. השאיפה לחלוקת עושר הוגנת היא מתחום המוסר.

משפחת עופר, כמו גם רבים אחרים, מנצלת את התחום האפור שנפער בין החוק למוסר. הם משתמשים בשפה כלכלית ש"מכבסת" מושגים שהם רק לכאורה מקצועיים ומנקה אותם מאחריות מוסרית. כך למשל הטענה השגורה כי בשוק ההון מתבצעות עסקאות מתוך שיקולי עלות ותועלת, כאשר המוטיבציה היא "למקסם את הרווחים" ואין בה עניין אישי. הכל מאוד תכליתי וגם חוקי – ולכן גם אינו מושחת או לא מוסרי.

המצפון המוסרי עובד אחרת

הבעיה היא שמוסר לא ניתן לכופף כל אימת שמתאים לך. מוסר הוא עיקרון על. משפחת עופר רואה בעצמה משפחה ישראלית ורבים מנכסיה נמצאים כאן, לא בלונדון או בניו-יורק. ועם זאת, ולמרות שהיא חלק מהחברה הישראלית, המצפן המוסרי שלה עובד קצת אחרת כשזה מגיע לכסף שלה. אז היא עושה הכל על מנת לשלם כמה שפחות מס ולמקסם את רווחיה, גם כשזה בא על חשבון הציבור. ושלא נטעה, כאשר נכנסים לקופת המדינה 100 מיליון שקל בלבד במקום מיליארד שקל, זה בא על חשבוננו.

יתכן מאוד שרשות המיסים טעתה כשלא נלחמה על האינטרס הציבורי והתקפלה מהר כל כך בפני עורך הדין של משפחת עופר (שעמל רבות גם בכנסת עצמה על מנת להוכיח את תושבותו הזרה של עופר המנוח). אבל אסור שהשיח הציבורי בנושא יתמצה רק באוזלת היד של המדינה או בטיעון לפיו הכל רקוב בשיטה המאפשרת את הפרצה החוקית להתנערות מתשלום מס. צריך גם לגנות מבחינה מוסרית את מי שבעזרת ממון מצליחים להתנער באופן חוקי מחובתם האזרחית.