אנחנו מפחדים פעמיים: ראשית אנו חוששים שיתקוף אותנו החולי, ובמקרים רבים אנו חוששים עוד יותר מהמקום שבו ניאלץ לקבל בו טיפול. לפי הסדר האזוריוּת באשפוז הפסיכיאטרי אנחנו – נפגעי הנפש בישראל – משויכים למוסד אחד מסוים באזור גיאוגרפי לפי כתובת המגורים, ואיננו יכולים לקבל טיפול במקום אחר זולת אותו מוסד. נכפה עלינו לחזור שוב ושוב לאותו בית חולים. שבויים. כל העת עולה מהשטח מצוקתם של אנשים שנכפה עליהם לחזור לבתי חולים שבהם חוו חוויות קשות ושעצם המחשבה על חזרה אליהם עוררה בקרבם חרדה עצומה שדרדרה את מצבם הנפשי.

ב-10 בספטמבר 2012 אשררה ממשלת ישראל את אמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלויות. עקרונות יסוד באמנה זו הם אי-אפליה, הזכות לאוטונומיה וחירות האדם לבחור בעצמו.

מה סותר יותר את העקרונות האלה מאשר מצב שבו נכפה על אדם לקבל טיפול פעם אחר פעם במקום האחרון עלי אדמות שאליו הוא רוצה להגיע? מקום שעצם המחשבה עליו מהפך את קרביו, מעצים את חרדותיו ומדרדר את מצבו הנפשי? גם אנו חווינו את הדברים האלה על בשרנו. פגועי הנפש נמצאים בתחתית שרשרת המזון של מערכת הבריאות בכל הנוגע לזכות לבחור את המוסד המטפל.

עתירתנו הראשונה לבג"ץ נגד החלוקה האזורית נדחתה באוקטובר 2010, אך פסק הדין הורה למשרד הבריאות להעלות על הכתב נוהל חדש שיתחשב ב"היבט הבעייתי" שהעלנו. חיכינו קרוב לשנתיים. עוד ועוד מקרים קשים הגיעו לידיעתנו.

עמותת "בזכות" העבירה לרשותנו מכתב על אשה שנאנסה לטענתה על-ידי אח בעת האשפוז. למפרע היא ביקשה להתאשפז במוסד אחר. הפסיכיאטר המחוזי סרב להיענות לבקשתה של האשה שנאנסה, לכאורה. לא יכולנו לשבת עוד בחיבוק ידיים, ובמאי 2012 עתרנו בשנית. וראו זה פלא: כחודשיים לאחר מכן הוציא משרד הבריאות נוהל חדש, שמן הסתם לא היה בא לעולם כלל לולא עתירתנו השנייה.

עכשיו במקום לאפשר בחירה, משרד הבריאות מגביל את כולנו ומוציא נוהל שבו מפורטים קריטריונים, חלקם דרקוניים, לפיהם תישקל בקשה להתאשפז במוסד אחר. ההחלטה על כך נתונה כמובן בידי בכירי המערכת הפסיכיאטרית. זה ההליך: על החולים לפנות למנהל בית החולים שבו אושפזו בעבר, המנהל מעביר את הבקשה לראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, והחלטתו של האחרון נתונה לערעור בפני הפסיכיאטר המחוזי, ואחריו הוועדה הפסיכיאטרית במחוז (וראו סעיף 32 לחוק הטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991), ומשם ניתן לערער לבית משפט לעניינים מנהליים.

תגידו אתם: האין זו תקנת סדום? האם זה הגיוני שאדם הזקוק בדחיפות לפתרון אשפוז יהיה מסוגל ברגע החלש ביותר לצלוח מסלול מכשולים ביורוקרטי כזה? הרי סביר כי ההליכים בנדון יסתיימו רק לאחר שחרורו מהאשפוז.

גם בפעם השנייה לא נענה בית המשפט העליון לקריאתנו לעזרה, אך לא טרק את הדלת לחלוטין. בפסק הדין מ-31 בדצמבר 2013 נכתב: "אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת השינוי המסגרתי ב-2015".

מדוע סוגיית הבחירה של המוסד הפסיכיאטרי כה חשובה ודחופה? כי תנאי האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים הם לרוב קשים מנשוא. ב-24 בדצמבר 2013 התקיים דיון דחוף בישיבת העבודה והרווחה של הכנסת על "תלונות על אלימות והזנחה כלפי חוסים במוסדות פסיכיאטריים שלרוב אינן מגיעות להכרעה בבתי-המשפט, וזאת מבלי שישנו הסבר מניח את הדעת". לפני שבוע הוגשה הצעת חוק ביוזמתנו בנושא. לא נרפה מהעניין עד לתיקון העוול כלפינו.

דליה וירצברג–רופא היא דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, מתמודדת נפש ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש