בסופרמרקט שליד הבית שלנו אי אפשר למצוא אבקת חלב לתינוקות על המדפים. יש חלב, גבינה לבנה ושמנת, רק תרכובת מזון לתינוקות, פורמולה של אבקת חלב אין. שאלתי פעם את הקופאית מה הסיפור והיא אמרה שיש כמה קופסאות בכספת שבקופה הראשית. "יש מכת גניבות", אמרה לי לונה שישבה בקופה הראשית והקשיבה לשיחה – "אנשים כל הזמן גנבו".
מאז האנשים האלה לא יוצאים לי מהראש – ההורים חסרי הפנים, שצריכים לגנוב אבקת חלב. הם חיים כאן בשכונה אבל אני לא יודעת מיהם. מן הסתם יש להם גם ילדים בוגרים יותר, אבל הילדים האלה כבר למדו להדחיק את הרעב ותינוקות הרי צורחים. התינוקות האלה נולדו לעולם שבו קופסה של אבקת חלב – סמל לכל מה שטוב בקידמה: משחרור האשה ועד הזנה במחיר שווה לכל נפש, לכאורה – מוחבאת בכספת כאילו היתה קוויאר במהדורה מצומצמת. זה העולם שהילדים האלה יכירו. הם יראו בתוכניות הטלוויזיה ובפרסומות מאכלים ובגדים ונעליים שיהיו מעבר להישג ידם. הם יידעו שאלה קיימים אבל מהר מאוד הם ילמדו את מקומם ויתביישו לצעוק, כמו ההורים שלהם.
בחברה שלנו עניים מתביישים, כי הם מאשימים את עצמם. החברה שלנו מאשימה אותם. בחודשים האחרונים התאבדו או ניסו להתאבד שמונה אנשים מכיוון שהגיעו לפת לחם או ששקעו בחובות והידרדרו לעוני בחודשים האחרונים, רובם הורים לילדים. לא הרמנו על זה רבע צעקה ממה שהרמנו לטובת החרם על רני רהב. גם על דוח העוני שיצא לא מזמן לא הרמנו רבע צעקה ממה שהרמנו על הגלידה והנרות הריחניים של נתניהו. בכלל, כשחושבים על הנושאים שעולים לדיון הציבורי ועל אלו שלא – ברור שהחברה הישראלית שכחה לדאוג לילדים שלה. בתוך הבתים אנחנו משתדלים כל כך. אבל בכל הנוגע לנושאים שיעצבו וישמרו ויגוננו עליהם מחוץ לבית – לא עשינו דבר.
נסחפנו לדיון על "גיוס לכולם" (מי זוכר את זה היום) במקום להרים קול צעקה על המשימות המיותרות שנשלחים ילדינו המתבגרים לבצע בשטחים; התקוטטנו במלחמת ה"מזרחים נגד אשכנזים" במקום להרים צעקה שהגיע הזמן להשקיע בפריפריה ובמגזרים מוחלשים. התקשקשנו על חינוכם מחדש של הורים ולדנים כשקוצצו הקצבאות, במקום למתוח קו אדום בוער: ילדים רעבים לא אשמים שהם נולדו. והם כבר כאן. והם רק ילדים.
זה מזכיר לי משהו שאיש חכם אמר פעם: מקום שטוב בו לילדים, הוא מקום טוב לכולם. זה נכון, לא רק בגלל העתיד, אלא בעיקר בגלל שחברה שממקדת את תשומת הלב שלה על הזקוקים להגנה; עוסקת בטיפוח והשכלה ועתיד טוב, היא חברה שסדרי העדיפויות בה יסתדרו מעצמם. זאת חברה שתבין את ערכם של סביבה נקייה, שוויון הזדמנויות וגם עדינות, יצירתיות, אופטימיות, דמיון והומור.
אם היינו באמת חושבים על הילדים שלנו, היינו עושים הכל בשביל שהילדים הגדלים מעבר לקו הירוק לא יגדלו להיות אויבים חדשים. אם היינו חושבים על הילדים היינו משקיעים את כל כוחותינו הציבוריים בשביל להרים צעקה גדולה על גל האלימות בקרב בני נוער. היינו מרעישים עולמות על היעדר התגובה של הרווחה. היינו יוצאים נגד מערכת חינוך לא-שוויונית ופנסיה שנעלמת לנו. וכמובן, אם היינו חושבים על הילדים, היינו נלחמים בציפורניים שיהיה פיקוח על המחיר לאבקת החלב.
עופרה רודנר היא אמא לשלושה וגננת