בתחילת חודש מרץ יצא העיתון "דה מרקר" בכותרת, שלא היכתה הדים רבים כפי שהיתה צריכה: "לקראת הפרטת ענק", נכתב מעל בכתבה, שבה דווח על תוכנית שנכנסה להליך בדיקה – בהובלת חברת מקינזי, איך לא – שמטרתה להפריט חלקית 19 חברות ממשלתיות ולהעביר את הפיקוח עליהן לשוק הפרטי.
בין החברות שעומדות למכירת סוף העונה הזאת נמצאים מונופולים ממשלתיים, תעשיות בטחוניות, וגם חברת עמידר, החברה המשכנת הגדולה בישראל, שתחת ניהולה נמצאות 42 אלף דירות. עמידר נוסדה כבר ב-1949 ככלי עיקרי במדיניות הדיור הישראלית, לא כחברה שתפקידה להשיא רווחים, אלא כארגון בעל תפקיד חברתי מרכזי – מתן קורת גג למיליוני אזרחים בישראל.
בשנים האחרונות, נחשפו מקרים רבים שמעידים על התנהלות קלוקלת שיטתית בחברה ועל כשלים חמורים בהתנהלות משרד השיכון, האחראי עליה. מבקר המדינה נדרש לנושא בשורה של דו"חות מהשנים האחרונות, ב-2010 חשף המבקר כי ב-90 אחוזים מדירות הדיור הציבורי יש ליקויים תחזוקתיים, חלקם חמורים עד כדי סיכון חיי אדם, ב-2006 כתב המבקר כי דו"חותיה של חברת עמידר סובלים מ"היעדר שקיפות", וב-2013 חשף כי מאות דירות עמידר אינן משמשות לדיור ציבורי ובמקום זאת משמשות כמשרדי ממשלה, בתי כנסת ואף דירת נופש לעובדי החברה. טענות אלה ואחרות מותר להניח, ישמשו כעילה להפרטה של החברה, בשם היעילות כמובן.
אבל איך תשפר העברה של חברת השיכון הלאומית לידיים פרטיות את תפקודה? התכלית של עמידר, היא הגשמת הזכות לקורת גג, בעיקר לאלה שידם אינה משגת לקנות או לשכור דירות בתנאי השוק. כיום, כששוק הדיור בישראל נהפך לג'ונגל פרוע ויקר, וכשיוקר המחיה וקשיי ההשתכרות דוחפים עוד ועוד משפחות לעוני, הצורך בגוף כזה חשוב עוד יותר. האם חברה פרטית תמלא את המשימה של בניית דירות ותחזוקן לטובת דיירים שידם אינה משגת? כיצד המדינה תפקח על חברה כזאת, כשהיא אינה מצליחה (או אינה מעוניינת) לפקח על עמידר עתה, כשהיא חברה הנמצאת בבעלות ממשלתית מלאה?
האם השאלות האלה נשאלות בכלל בתהליך העבודה של חברת מקינזי לקראת הפרטת הענק? האם תתקיים התייעצות עם הדיירים, הזכאים לדיור והממתינים לדיור ציבורי כדי להבין מה הצרכים שלהם ואיך אפשר לשפר את תנאי חייהם? קשה להניח שתהליך כזה יקרה תחת ממשלה שמראה פעם אחר פעם אטימות מוחלטת לזעקה העולה מהשכבות המוחלשות ביותר בחברה.
לא ברור מה ירוויחו אזרחי ישראל ממכירה של עמידר לגורם פרטי. אבל קל לראות מה הסיכונים לרווחת הדיירים: שכר הדירה, שאמור להיות כפוף ליכולת השתכרות, עלול להיות מוכפף לרצון של בעלי מניות לראות תשואה גבוהה ומהירה ככל האפשר על ההשקעה; התמריץ להשקיע בשיפוץ מבנים ייעלם כליל; ופינוי דיירים יהפוך למשימה קלה עוד יותר כשיתבצע על ידי חברה פרטית.
המוטיבציה של הממשלה להפריט מונעת מאידיאולוגיה שרואה בכל מעורבות ממשלתית נטל ובזבוז, ורואה בשוק וכוחותיו תרופה לכל תחלואי החברה. הגישה המיושנת הזאת הולכת ומאבדת אחיזה בכל העולם עם ההבנה, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, שהסתמכות בלעדית על כוחות השוק מובילה לתהום חברתית וכלכלית.
ההבנה הבסיסית כי בלי קורת גג אין קיום בכבוד, וכי על ממשלות להתערב בשוק כדי להבטיח את הצורך הבסיסי הזה באה לידי ביטוי בפרויקטים של דיור ציבורי בכל העולם: במדינות אירופה זו אבן יסוד במדיניות הדיור, אפילו בארצות הברית חזרו לבנות דיור ציבורי כבר בשנות ה-90, אחרי שהתבררו הנזקים הכבדים של הזנחת הנושא, ורבות מהמדינות המתפתחות באסיה משקיעות מיליארדים בדיור ממשלתי אחרי שהבינו שצמיחה מהירה אינה מספיקה, כשחלק גדול מהאוכלוסייה סובל ממחסור. רק בישראל, תחת ממשלת נתניהו-בנט-לפיד, התשובה לכל בעיה חברתית היא תמיד עוד הפרטות ועוד התנערות של הממשלה מאחריות.
מאגר הדירות שבבעלות המדינה לטובת זכאי דיור כבר הצטמצם באופן דרמטי בשני העשורים האחרונים, ההפרטה של עמידר, אם תצא חלילה לפועל, תהיה המסמר האחרון בארון של פרויקט הדיור הציבורי הישראלי, שעם כל חולייו, הצביע לפחות על יומרה של המדינה לדאוג שלא יהיו בה אזרחים מושלכים ברחוב.
רחל בית אריה היא פעילה בצוות דיור ציבורי