ביום זכויות האדם הבינלאומי שנה שעברה, ה-10 בדצמבר 2014, הגיש ארגון "יש דין" עתירה תקדימית לבג"ץ בשם ראשי ארבעה כפרים פלסטיניים השוכנים בעמק שילה, בסמוך מאד לכפר דומא. בעתירה דרשנו לפנות את המאחז הבלתי חוקי עדי-עד, לא רק בשל העובדה שהוא בנוי באופן בלתי חוקי (בחלקו על אדמות פלסטיניות פרטיות) אלא גם משום שהוא מהווה מוקד לפעילות עבריינית, לאלימות קשה ולהפרה שיטתית של זכויות האדם של התושבים הפלסטינים באזור, וזאת במטרה לנשלם ולהרחיקם מאדמותיהם. דיון בעתירה נקבע לאוקטובר 2015.
בלילה שלפני הדיון בעתירה, בשעה 23:00, קיבלתי מסרון מעו"ד שלומי זכריה, שמייצג את ארבעת העותרים מטעם יש דין. "תתקשרי אלי", נכתב שם, בלווי תמונה לא ברורה שנראתה כמו דף ביומן מבצעים. כמה ימים לפני כן הגיע למשרד שלנו קלסר עב כרס ובו כאלף מסמכים שהיוו את תגובת מזכירות עדי-עד לעתירה. הקלסר, אשר ריכז רישומים של המוקד האזרחי של מועצת בנימין, גוף המתאם את פעילות השמירה של המאחזים באזור, הוגש על ידי מזכירות עדי-עד כתמיכה לטענה שהם אלו הסובלים מאלימות ולא המקור לה.
בין דפי הקלסר נחבא גם תיעוד של מוקד בנימין מליל ההצתה בדומא, אשר גבתה את חייהם של שלושת בני משפחת דוואבשה: האם ריהאם, האב סעד, ובנם התינוק עלי. בן נוסף, אחמד בן ה 4, נכווה בדרגות קשות ועודו מאושפז בבית החולים. דוח האירוע (אשר לדעתי צורף לנו בטעות) מתאר את השתלשלות העניינים מאותו הלילה, ואת התיאום בין רכזי הביטחון של ההתנחלויות והמאחזים הסמוכים. אולם הדבר הבולט בו הינו שדקות ספורות לאחר שהגיע הצבא לכפר דומא התקבל דווח מההגמ"ר לפיו "המתיישבים הולכים מהצד הצפוני של דומא לכוון היישוב עדי-עד". כשעה לאחר מכן מתועד גם דווח של רבש"צ עלי, לפיו: "ישנם חמישה מתיישבים שירדו מרכב משכ' גבעת הרואה והחלו בהליכה רגלית לכוון סינג'יל (כפר פלסטיני סמוך; נ.פ.) יש סיכוי שהם מעורבים באירוע".
את המסמך העברנו מיד עם גילויו למשטרת מחוז ש"י. עם הסרת צו איסור הפרסום הגורף אשר הוטל על הפרשה נחשף המסמך הבוקר ב"ידיעות אחרונות", והוא מעלה תהיות קשות לגבי טענת המשטרה והשב"כ שעמירם בן אוליאל פעל לבד. עוד נותרו סימני שאלה סביב מעשיו של אוליאל לאחר ההצתה: לאן ברח? האמנם קיבל מחסה בעדי-עד כפי שהדוח שנחשף מרמז? ובראש וראשונה, האם הצליח לרסס גרפיטי ולהצית שני בתים בזה אחר זה לבדו לגמרי ללא עזרה מאחרים? דומה כי הצלחת השב"כ בחשיפת תכנית המרד והתשתית הרעיונית שמאחורי פעולת הטרור היהודי בדומא לא הצליחה להיתרגם ליכולת להציג תסריט משכנע לגבי אירועי אותו הלילה.
דומא נתפס על ידי רבים בחברה הישראלית כקו שנחצה, יש אף פרשנים הקושרים בין ההצתה האכזרית לבין אינתיפאדת היחידים שפרצה כחודשיים לאחר מכן. התוצאות הטרגיות של אותה הצתה אכן היו חריגות אולם בהצתה עצמה אין כל חדש. במהלך עשר השנים האחרונות תיעד ארגון יש דין 19 מקרי הצתה או ניסיונות הצתה של בתים בגדה המערבית. רק באחד מתוך כל המקרים הללו הוגש כתב אישום, וגם הוא התרחש אחרי האירוע בדומא. במשך שנים רשויות אכיפת החוק הישראליות התייחסו לעבירות של ישראלים כלפי פלסטינים כאל פעילות "תג מחיר" – פעילות גרפיטי או ונדליזם, נראה לא טוב להסברה אבל לא ממש מסוכן. גם אל תיזת ה"ערבות ההדדית" מבית מדרשם של ועד מתיישבי שומרון ובנימין, אשר קראו לקיום הפרות סדר ופגיעה ברכוש פלסטיני כל אימת שמתקיים פינוי של מבנה לא חוקי, רשויות אכיפת החוק לא התייחסו ממש ברצינות עד שמח"ט אפרים קיבל אבן בראש במהלך תקיפת החטיבה המרחבית ב 2011.
בינתיים תחושת האמון הקטנה ממילא של פלסטינים במשטרת ישראל הולכת ופוחתת. מועטים האנשים אשר מוכנים להגיש תלונה במשטרה אחרי אירועים שנהפכו לחלק משגרת יומם – כריתות עצי זית, איומים, פגיעה בבעלי חיים ואלימות. לצד זה, נתוני יש דין חושפים כי במהלך שנת 2014 כמות העבירות אשר בוצעו בתוך תחומי הכפרים הפלסטיניים הכפילה את עצמה לעומת השנים שקדמו לה. התעוזה להיכנס לתוך הכפרים הללו, להצית או להשחית ולברוח, לא ניזונה רק מתכנית המרד של מאיר אטינגר, אלא גם משנים של רפיון יד של המשטרה והצבא הישראלים בטיפול בעבירות אלו.
עו"ד נטע פטריק היא המנכ"לית של ארגון "יש-דין"
פעל לבד? עמירם בן אוליאל