לא קל להיות עיתונאי כיום. מלבד משכורות נמוכות, חוסר יציבות וביטחון תעסוקתי, עיתונאים נתונים ללחצים משני מכבשים עיקריים: מצד אחד, חברות מסחריות שרוצות להטמיע כמה שיותר פרסום, רצוי סמוי. מצד שני, מדינות מערביות לא אוהבות שחושפים פרטים על הפרקטיקות הלא-כל-כך דמוקרטיות שלהן, ומנסות לגרום לעיתונאים בדרכים יצירתיות שלא לדווח על כך.
בישראל יש דוגמאות רבות לכך: מהניסיון לבטל את תוכנית הרדיו של קרן נויבך "סדר יום", לביטול היתר הכניסה למשכן הכנסת של תומר אביטל, יוזם פרויקט "100 ימים של שקיפות" תוך ערעור על היותו עיתונאי, וכמובן המעבר של הכתב הפוליטי של ערוץ 10 נדב פרי לעבוד תחת יצחק תשובה.
המאבק על סדר היום הציבורי אינו חדש, אך מאז המהפכות החברתיות של 2011, אנשים רבים החלו להעלות שאלות בנוגע לאופן שבו המציאות מתווכת אליהם. אחת מהפרשיות המרעישות נחשפה על ידי אדוארד סנואדן, שפרסם ב-2013 מסמכים חסויים ולפיהם סוכנות הביטחון הלאומי של ארצות הברית מרגלת אחר אזרחים, תוך שיתוף פעולה עם סוכנויות ביטחון מערביות נוספות ובעזרת חברות מדיה.
העיתונים שסייעו לו לפרסם את המידע היו "הגרדיאן" הבריטי, "ושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס" האמריקאיים ו"דר שפיגל" הגרמני. העורכים והעיתונאים שסייעו לסנואדן עברו הטרדות. לדוגמה, זמן קצר לאחר חשיפת המסמכים דייוויד מירנדה, בן זוגו של העיתונאי גלן גרינוולד שראיין את סנואדן ל"גארדיאן", נעצר בשדה התעופה בלונדון ונחקר במשך תשע שעות. נראה שהמטרה היתה להרתיע את גרינוולד ועיתונאים אחרים ששוקלים לדווח על נושאים דומים.
גם איומים כאלה הם לא עניין חדש. בכתבה שפרסם לאחרונה חשף העיתונאי הבריטי הוותיק דאנקן קאמפבל היסטוריה ארוכה של איומים, מעצרים ולחצים שהופעלו עליו ב-40 שנה של כתיבה על ריגול. ב-30 ביולי Freedom of the Press Foundation הגיש תביעה נגד משרד המשפטים האמריקאי, כדי לקבל את החוקים הסודיים של האף-בי-איי בשימוש במכתבי ביטחון לאומי ((NSL. מכתבים אלה מעניקים לאף-בי-איי זכות לבקש פירוט שיחות והתקשרות של עיתונאים (כולל מקורות חסויים) ללא פיקוח או הסבר, תוך איסור על חברות התקשורת שמוסרות את המידע לאף-בי-איי להודיע על כך.
הקונגרס האמריקאי יצביע בקרוב על חוק Cybersecurity Information Sharing Act. לפי החוק, שמבטל את תגליות סנואדן, לחברות תקשורת יהיו סמכויות נרחבות לרגל אחר לקוחותיהן ולמסור את המידע לממשלות תחת חסינות, כאילו הן פועלות תחת איומי טרור.
בתוך כך שני עיתונאים מהאתר הפוליטי הגרמני ""Netzpolitik, העורך הראשי מרקוס בקדאיל והעורך הבכיר אנדריי מאייסטר, קיבלו מכתב המאשים אותם בבגידה בשל פרסום מידע ממשלתי סודי. באתר פורסם כי גרמניה מעוניינת להרחיב את הריגול אחר האוכלוסייה ברשתות חברתיות, ומגייסת עובדים לשם כך.
עיתונאים ופעילים חברתיים רבים ברחבי העולם מחו על הצעדים הללו ואף ארגנו הפגנת תמיכה בעיתונאים, שהתקיימה בברלין ב-1 באוגוסט.
ברלין נחשבת כיום למרכז הפעילים החברתיים, ועיתונאים רבים מהגרים אליה. אחד מהם הוא ג'ייקוב אפלבאום, יוזם מכתב התמיכה בעיתונאי "Netzpolitik". אפלבאום הוא מממציאי תוכנת TOR, המאפשרת לגלוש באינטרנט באנונימיות, ופעיל בולט למען זכויות דיגיטליות ואנונימיות ברשת. לפני כשנתיים עבר מארה"ב לברלין בשל רדיפות חוזרות ונשנות מצד הממשל האמריקאי.
במאמר תמיכה באתר הגרמני סיפר אפלבאום על סביבה עוינת כלפי קולות ביקורתיים, וטען שאם העיתונאים הגרמנים ייאסרו, יצטרף אליהם. אפלבאום הזהיר מהתנכלויות כלפי עיתונאים חוקרים וקרא לסולידריות ושיתוף אזרחים בדיון על הלגיטימציה של פעולות כאלה.
אז נכון שכמו שג'ון אוליבר הראה לסנואדן, מרבית האמריקאים מזדעזעים מהעובדה שמדינתם מרגלת אחר מידע – שכולל תמונות חושפניות של איברי מינם. אך ככל שפרקטיקות כאלה מתרבות במדינות מערביות, הקוראות לעצמן דמוקרטיות, הן מעמידות בפני אזרחים שאלות בנוגע למשמעות המלה "דמוקרטיה".
הדמוקרטיה שברירית בימים אלה. לא צריך להרחיק עד לרוסיה שמעלימה עיתונאים, או לאתיופיה שכלאה לאחרונה את הבלוגרים של "Zone9", מפני שביקרו את השלטון ו"סיכנו את בטיחות ובריאות הציבור" – כדי להבין את חשיבות הביקורת והפיקוח על השלטון.
דמוקרטיה היא מצב פוליטי שצריך לשמר ולתחזק. ללא עיתונות חוקרת חזקה, שיכולה להביע ביקורת ולשמור על מקורותיה, זה לא יקרה. באקלים הנוכחי בארץ ובחו"ל, צריך להבין את חשיבותה של עיתונות חוקרת, נושכת ולא מתפשרת שתאפשר לנו לדעת מה מתרחש סביבנו ולפעול בהתאם, לפני שתסריטי מדע בדיוני ייהפכו למציאות.
אלינור כרמי היא דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטת גולדסמית שבלונדון. כותבת ומלמדת על תרבות דיגיטלית וההיסטוריה של המדיה ובעלת הבלוג www.pinkeee.com
