ירדתי מהאוטובוס האדום והלכתי במורד רחוב הרצל בעיר העתיקה של באר שבע. לא סיפרתי לאבא ואמא שאני הולך להפגנה, ידעתי שהם לא יאהבו את זה. "שב, תלמד", היה אומר לי אבא – זו ההפגנה האמיתית שלנו כיהודים.
אבל המניאקים האלה באו לבאר שבע כדי לסתום פיות, ואנחנו לא היינו מוכנים לתת להם. חורי אמר שנביא מקלות ונפוצץ את המניאקים האלה שרצו לפגוע ברב, איזה חארות, שמאלנים, אוהבי ערבים, כל הזונות מהמערך, אלה שלא רצו לתת לרב לדבר בבאר שבע. דמוקרטיה עלק. כשזה הגיע לרב, לא היתה דמוקרטיה.
חורי ועוד כמה חבר'ה שלא הכרתי התאספו כבר ליד התחנה, התחלנו ללכת לכיוון הבמה במדרחוב, כשחלפנו ליד רחוב הדסה נזכרתי שאני רוצה לקנות קסטה. שנייה, אני קונה משהו אצל מלך הקסטות ובא, עדיף לפני ההפגנה כי אחר כך כבר לא יהיה זמן.
יאללה, פרץ, תקנה ותבוא, אנחנו הולכים. ליד הדואר עמד מוכר הקלטות הפירטיות. גבר מבוגר, כסוף שיער עם כיפה וזיפים לבנים, ידיו המגודלות היו מונחות לפניו על ערימות של קסטות לבנות שרק שם האלבום נרשם עליהן בשחור. מבטו מקובע אל האופק הרחוק, מבלי להסיט את מבטו שאל – מה אתה רוצה?.
יש לך קסטה של "מועדון תרבות"?
זה 5,000 שקל (ישן).
אבל נגמר לי הכסף על האוטובוס, יש לי רק 4,500.
אז קח את זה, זה אותו דבר… גל חדש, מישראל.
איך קוראים להם?
"הקליק".
אה כן, אלה ששרים אינ-קו-ב-טור… ראיתי אותם ב"עוד להיט", אמא שלי שונאת אותם… היא אומרת שהם מגעילים בכוונה.
לא יודע, אמר הפירט הלבן, אני רק מוכר, אין החזרות.
אז כמה עולה "הקליק?"
בדיוק מה שיש לך – שני אלבומים בקסטה אחת ב-4,500 שקל.
קניתי ורצתי אל המדרחוב. מרחוק ראיתי את השוטרים רודפים אחרי חורי, אחד מהחבר'ה שלא הכרתי היה עם דם על הפנים, כעסתי אבל הבנתי שהפסדנו, לא היה טעם לפתוח את הטרנינג ולהראות את החולצה שבה התגאיתי, חולצה צהובה עם מגן דוד שחור ובתוכו אגרוף.
חיפשתי את הדמות שהערצתי, את הרב כהנא, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום, רק שלטים צהובים מעוכים על הרצפה, ועליהם סמל האגרוף עם הסיסמה "רק כך".
חזרתי הביתה מאוכזב ומתוסכל שלא הספקתי ללכת מכות עם שמאלנים, אבל לפחות לא הייתי צריך לתרץ לאבא ואמא למה אני חבול.
איך היה בעיר? שאלו.
רגיל.
הלכתי לחדרי וכשנשכבתי על המיטה, הקלטת דקרה אותי בצד.
שלפתי אותה – התחלתי לקרוא, זה היה מצחיק: "אמא, אני לא רוצה להיגמל", "עולם צפוף", הכנסתי לדאבל טייפ וניגנתי את הקלטת.
באותו היום במקום "מועדון תרבות", קיבלתי הלם תרבות. השירים נשמעו כמו תשדורת מורס מהחלל החיצון. טיק טיק טיק – לא צריך שתדליקו לי נר, טיק טיק טיק, זרע של ניוון מישהו שופך לכל כיוון, טיק טיק טיק, כשאת משתעלת רוצה להיות חיידק… טיק טיק טיק לדידו האיגו כבר לא אמיגו.
אלוהים, זה היה כל כך מוזר, שנות ה-80 המוקדמות בגלות באר שבע. הייתי ילד אוניברסליסט ואוהב אדם שחזר מפנמה ודיסני וורלד. שנתיים בישיבה הספיקו כדי לסדוק את קליפת הביצה סביב מוח הילד הרך, להט הנעורים תועל לזעם פוליטי, הורמוני אהבה ניגנו עלי כמו גיטרה מחושמלת של שנאה, אהבתי מוזיקה של גבר שהתחפש לאישה ושנאתי ערבים. כך זה היה, מסובכות קשה, זה קישקש על ילדותינו שהיתה יפה, ומכוערת ובעיקר אכזרית. שיעור מולדת בישיבה היה עם לבדד ישכון, ועל חרבו יחיה.
1983 וממילא היתה לנו רק עוד שנה לחיות, חורבן העולם עמד באופק, תשמ"ד עמדה מעל ראשנו כמו גיליוטינת הברזל, 1984 וחוות החיות בדרך לבחירות, בגין לשלטון, פרס מוכר עיתון. אבל מכל הדרכים האפשריות, הצליח פטיש האלים להשתחל ולדפוק את נעץ הספק בראשי, דרך רמקול של דאבל טייפ קטן ואפור – לא צריך שתדליקו לי נר לא לא.
המלים של דני דותן היו שיקוף של מחשבתי באותה תקופה – מוזרות, מסובכות ולא תמיד ברורות, השילוב שלהן עם הלחנים המידבקים והגיטרות של אלי אברמוב הפך לי את הראש.
בחשכת חדרי, בממלכת מיטתי, זזתי לצלילי המוזיקה האפלה, נמשכתי ושנאתי, שנאתי ונמשכתי.
זה היה הקליק הראשון בשורה של קליקים שהפכו את חיי.
אמש נפטר אלי אברמוב מ"הקליק". לפני כמה שנים, כשנכנסתי לאולפן הקלטות, הוא היה שם עם דני דותן, עסוקים בעניינם, חיכיתי במבואה וכשיצאו הצטלבו מבטנו. התלבטתי איך לספר להם כמה משמעותית הייתה היצירה שלהם בחיי, רציתי לספר להם איך כהנא והאינקובטור נפגשו כדי ליצור מועדון תרבות חדש בראשי, אבל כמו שקורה לא פעם במקרים כאלה, שתקתי במבוכה, חייכתי, הנדתי בראשי והלכנו כל אחד לדרכו.
יש דברים שמלים מקטינות, אך המוות שם גם דברים קטנים שכאלה בדיספרופורציה המהותית להם. לפעמים צריך להדליק נר לזכר נשמה, ולומר כמה מלים קטנות, גם אם באיחור, למי שפעם בארץ השמשות הקופחות, מקסטה פירטית, הקליק על מוחי ושינה אותו לעד.
הקליק. צילום: מיכה קירשנר