סרטון השוקולד במטוס חשף את פרצופו האמיתי של הישראלי המכוער: וולגרי, אלים, חוצפן, חסר מודעות, נדחף, נטול שליטה עצמית, היסטרי ומלא כוונות רעות לפגוע באחר. וכן, גם המשפחה שהתפרעה בגלל חפיסת שוקולד היתה לא בסדר.

האנשים הרעים בסיפור הזה הם אלו שהחליטו להעלות לרשת את הסרט המצולם, אם היה זה מי שצילם בעצמו ואם זה מישהו אחר. הם אלו שקבעו למעשה שהמשפחה המעופפת היא פושעת שעונשה סקילה בלתי מבוקרת במרחב הציבורי, שדנו אותם להפוך לממים, מושא ללעג כנראה חסר תקדים למשפחה פרטית, קבוצת אנשים שהוקרבה על מזבח ה"אני רוצה לראות את זה עוד פעם אחת כדי לוודא שאני לא כמותם". הסיפור הזה צריך לשמש דוגמה שתהפוך את התובע, שהוא שופט, שהוא תליין, לזה שצריך ללכת הצדה ולחשוב פעם נוספת על המעשה שהוא עשה.

***

אין חולק, כמו שאוהב להגיד עו"ד יעקב ויינרוט בהתייחסו למשפחות משתוללות, שהמשפחה המעופפת התנהגה בצורה בהמית במרחב הציבורי. אין חולק שמן הראוי לבדוק שוב מה אפשר לעשות כדי להקטין בעתיד את כמות האינסידנטים הנפיצים האלה באוויר. השאלה היא אם הצעקות, הקללות והכמעט מכות ראויים לענישה מהסוג הזה.

האם מגיע לקבוצה של אנשים שהשתוללו במטוס בדרך לחו"ל לחזור לארץ רעולי פנים להתעמת עם סוללה של מצלמות טלוויזיה, רק מפני שאתרע מזלם לשבת כיסא אחד לפני נוסע זריז עם מצלמה סלולרית? הרי בעשרות הפולו-אפים לסיפור הכי אקוטי לגורל המדינה מאז פרשות הבקבוקים והגרעין האירני, העידו דיילים על מקרים כאלה כעניין שבשגרה.

למה מגיע לילדים של המשפחה המעופפת להיות מושא ללעג לאומי, בזמן שאחרים שהתנהגו בצורה דומה או חמורה יותר התפיידו אל תוך האלמוניות? האם מנגנון הצדק מבוסס על מספר המושב שהגרילה אלת המזל? ועל פי איזה מפתח נקבע מדרוג העונש? מי אמר שלא מגיע להם עונש יותר חמור? או יותר קל? מי ראה את הנייר שהסמיך אדם פלוני שהעלה את הסרטון לרשת להיות המוציא והמביא לעונש? לא להיות האיש שלוחץ על ההדק, אבל כן להיות זה שפותח את הכלוב וזורק אותם לנמרים ושהנמרים כבר יחליטו.

***

יש כמה דרכים להסתכל על סיטואציה של קונפליקט שאתה לא מעורב בו. אחת היא כמשקיף אובייקטיבי, כזה שקולט את הנתונים, מעבד אותם, ומזהה את התחושות ואת המסקנות שעולות מכך. דרך אחרת היא לראות את הדברים בפריזמה האמפטית, לשני הצדדים. לשים את עצמך בנעליים של זה וגם של זה, כדי לנסות להבין מה היסוד הנפשי שממנו מגיעים לצורת התנהגות שכזאת. מנהיגים שרוצים לפתור סכסוכים היסטוריים, כדאי להם לנסות את זה פעם.

במקרה הזה קל יותר להבין למה הדייל התפוצץ מכעס והגיב בצורה מאוד אסרטיבית. קצת יותר מורכב לשים את עצמך בנעליים של המשפחה המתפרעת, כי זה דורש כיבוי זמני של כפתור האגו. ובכל זאת, מי שינסה לשים את עצמו במקומה של המשפחה המעופפת ויתעכב על המוזיקה ולא רק על המלים, יזהה שפת גוף של מותקף ולא של תוקף, התנהגות שמשדרת מצוקה אמיתית, בהלה בעיניים, תנועות ידיים מהירות וחדות, תחושת דחיפות שאפשר לצפות לה מאנשים שנלחמים על חייהם ולא על טובלרון.

אפילו את האמירה הקשה, "היא רוצה לקנות שוקולד, מה היא ערבייה?" מותר פעם אחת להמיר מהמקום הפוליטי לחברתי. אפשר לתהות אם הדוברת התכוונה בהכרח לבן הלאום הערבי, או שאולי היא התכוונה למקום שבו נמצא ערבי בסולם החברתי המוכר. אזרח סוג ב', אדם מקופח שבמקרה הזה רוצה לקנות שוקולד אבל הרצונות ואפילו הכסף שלו לא טובים מספיק בשביל הממסד הנעול שמולו. מי שישים את עצמו בצד של המשפחה התוקפת יישאר עם הרבה שאלות לא נעימות.

***

מדגרת הלייקים הזאת, שהחזיקה מעמד בראש החדשות יומיים שלמים, 24 שעות יותר מפרשת החשמלאי במעון ראש הממשלה, ו-40 שעות יותר מהפיטורים ההמוניים במפעל כי"ל, היא טסט-קייס שיכול ללמד אותנו הרבה על סיר הלחץ שבו חיים האנשים פה, על אובדן העשתונות שמתלווה לעזיבת המרחב המוכר, על משקעים בני דורות שאנחנו מספרים לעצמנו שנעלמו, וכן כמובן גם על הבהמיות הישראלית הפושה. אבל יותר מכל, הסיפור הזה הוא שיעור במסוכנות השיימינג, בגרירת מנגנון השיפוט המוסרי האישי אל כיכר העיר, ובסכנות הטמונות בכך. נוח יותר לתת לצעקות ולקללות לחרוץ גורלות בפרמטרים של שחור ולבן, אבל במבחן המעשה הנזק שגרמה המשפחה המעופפת הוא אפסי וחסר אחיזה לעומת הנזק שגרם מי שהעלה את הסרטון. רק אחד מהצדדים עשה מעשה הרה אסון.