אני מודה שלא הייתי מופתע אתמול ממה שקרה על גבול עזה. מבועת, כועס, עצוב, מיואש? כן, אבל מופתע בכלל לא, ואולי בגלל זה שאר התחושות רק התעצמו.
כשענני עשן מכסים את השמיים, כשהדים רחוקים של יריות מתערבבים בזמזום הרחפנים וברעש המסוקים, כשבאינטרנט הידיעות על מספרי ההרוגים עולות בטור גאומטרי, ובחדשות מדווחים על החגיגות בירושלים, וההכנות למסיבת הניצחון בכיכר – אתה מבין שמשהו כאן מאוד מאוד לא בסדר.
אני כועס. בעיקר כועס. המהומות בגבול רצועת עזה, אתמול
אני עצוב על החיים שנלקחו סתם, ועל המשפחות של ההרוגים, ועל החיילים שנשלחו לסיטואציה בלתי אפשרית ויקחו את זה איתם לעוד הרבה שנים. אני עצוב על חבל ארץ שאני כל כך אוהב שכבר כמעט 20 שנה לא מצליח לקבל מעט שקט ושלווה, ועצוב על השכנים שלי ממערב שנידונו לחיים של דלות, עוני ומחסור, מידי מנהיגים ציניים ופנאטים בשני הצדדים.
אני כועס. בעיקר כועס.
אני כועס על התקשורת הישראלית שאתמול נזכרה לספר לנו בחצי פה שבלי שישראל תחליט על אסטרטגיה לעזה, נמשיך בהקזות הדם ובמהומות האלו, כאילו שהם לא ידעו זאת בכל יום בעשור האחרון. תקשורת שבחרה במכוון שלא לספר מה קורה בעזה, מתוך עצלות, מתוך מחשבה שאין בזה רייטינג, תקשורת שמעלה בתפקידה, שלא שאלה מאז צוק איתן בשום ראיון עם נציגי הממשלה את השאלה הפשוטה: מה עשיתם כדי לשנות את המצב בעזה?
אני כועס על ממשלת ישראל, שהחליטה שהיא כאילו מהאו"ם ולא מעניין אותה מה קורה שם ברצועה. כן חשמל, לא חשמל, עבודה, מים, תנועה, זה לא בעיה שלנו ושייחנקו. ועל שר ביטחון שהבטיח לחסל את הנייה ב-48 שעות. ועל כל השרים שלרגע לא הקשיבו להמלצות הצבא בקשר לעזה, שדו"ח מבקר המדינה קבע שלא ניהלו שום דיון אסטרטגי על מה שקורה שם. ממשלה שלא הפכה שום אבן בניסיון למצוא פתרון, מתחבאת מאחורי הזחיחות המטורפת שמתפוצצת בפנים שלי ושל הילדים שלי פעם אחרי פעם.
אני כועס על השמאל הרדיקלי שנזכר בעזה רק כשנהרגים פלסטינים ואפשר להאשים את הצבא ברצח. איפה הייתם כשהצבא ניסה והתחנן לתת אישורי עבודה לעזתים? לא ראיתי אתכם תומכים. איפה בכלל הייתם בארבע השנים האחרונות?
אני כועס על האין-אופוזיציה שפוחדת להזכיר את עזה, ופתאום נזכרה לגבות את הצבא ששומר לנו על הגבול. זה מעולה לגבות את צה"ל, אבל זה נורא ואיום לא להציע אלטרנטיבות, ולא לצעוק כל יום שהמדיניות של ממשלת ישראל מובילה אותנו לאבדון.
אני כועס על החמאס ועל הרשות הפלסטינית שבגלל המלחמות הפנימיות ביניהן נותנות לעזה לגווע במקום לצאת ביוזמה אמיתית שתכריח גם את ישראל לעשות משהו בנידון.
לא הייתה כאן שום הפתעה. זה היה אסון ידוע מראש, ואם ממשלת ישראל לא תשנה את המדיניות שלה ומהר, זה רק יהיה הרבה יותר גרוע, כי בעזה יש רק דבר אחד ברור: הפעם הבאה תמיד יותר גרועה.
ולא, אני לא אופטימי. אני לא רואה את הממשלה הזו מאפשרת חופש תנועה ומסחר, שני הדברים שבלעדיהם אין אפילו שמץ של סיכוי להשאיר את האף של עזה מעל המים, שלא לדבר על חיבור אמיתי לגדה והסדרים מדיניים.
אולי בממשלה הבאה זה יקרה. ועד שהיא תבוא, נותר לנו רק להתפלל שיהיה טוב.
בר חפץ הוא תושב קיבוץ נירים שבנגב המערבי
[mc4wp_form id="1006521"]