לפני מספר שבועות נחשפה בתקשורת פרשת אונס מזעזע שאירע בהרצליה ובה, כך על פי החשד, ארבעה גברים בתחילת שנות העשרים לחייהם תקפו באכזריות בלתי נתפסת צעירה בת 17. במהלך התופת החשודים קשרו את הנערה, הכו אותה, קיללו אותה, הכריחו אותה לצרוך סמים וחדרו אליה באכזריות נוראית, לכאורה כמובן.
הנערה הצליחה להגיע לתחנת המשטרה והגישה תלונה, היא נבדקה ונמצאו על גופה סימנים קשים המחזקים את עדותה. אף על פי כן, כל החשודים שוחררו לביתם והפרקליטות טרם הגישה כתב אישום בעניינם. הסיבה, כך לטענת הפרקליטות, שהנערה במצב נפשי ופיזי קשה ועל כן אינה מסוגלת לבצע עימות משטרתי או לעמוד בחקירה נגדית על דוכן העדים.
השופט והסטטיסטיקה המומצאת: 99 אחוז מהנשים שנבדקו בפוליגרף בבית משפט למשפחה – משקרות
לשון אחרת, החשודים אנסו ופצעו את נפשה וגופה כל כך עמוק שהיא לא יכולה להעיד נגדם בשום אופן, ואולי כבר כאן מסתתרת התשובה לשאלה, על איזה אינטרס ציבורי בדיוק הפרקליטות מגינה?
החוקרים בוחנים שפת גוף
חוק העונשין קובע את יסודות עבירת האינוס, ודיני הראיות הם אלה שמסדירים, בין היתר, את כשירותן של הראיות, קבילותן ומשקלן בהליך המשפטי. עבירת האינוס עברה מספר גלגולים במרוצת השנים, וכך גם דיני הראיות שהוחלו במקרים של אלימות מינית. דבר אחד כמעט ולא השתנה – ההליך עצמו.
ככלל, הנפגעת צריכה לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה על אלימות מינית. לאחר מכן, עליה להיבדק בבית חולים על מנת לנסות ולאסוף כמה שיותר ראיות. כמה ימים אחרי, המתלוננת תזומן להשלמות חקירה ולאחריהן, בהרבה מהמקרים, המתלוננת תזומן לעימות עם התוקף שלה.
העימות הוא שיטת חקירה משטרתית שבאה לעמת את המתלוננת, או עד אחר בתיק, עם החשוד. במהלך העימות, המתלוננת והחשוד מחליפים דין ודברים, כאשר מטרתם של החוקרים היא לבחון בזמן אמת שפת גוף, מחוות ואמירות ספונטניות שעשויות לסייע להם להבין מי מהם דובר אמת ומי דובר שקר.
במילים אחרות וקצת פחות מכובסות, כמשהו שבא להבטיח הליך הוגן או אובייקטיביות מדומה, המשמעות היא זאת: על המתלוננת להגיע לתחנת המשטרה, לפגוש את האדם שפגע בה ופצע אותה, להתעמת איתו, להיזכר ולהזכיר לו איך הוא חדר אליה, מאיפה הוא חדר, כמה זמן זה נמשך, למה זה שהיא היתה רטובה זה לא אומר שהיא רצתה, איך הוא גמר, איך גופו היה כבד עליה, ולמה בעצם היא לא רצתה את כל זה. באמת באמת לא רצתה, גם אם היא לא הצליחה להגיד "לא". גם אם היא עלתה אליו הביתה באותו הערב שרק הכירו והיה לה נחמד לשתות איתו ואפילו חשבה לעשות כמה דברים אבל לא לשכב איתו. את כל אלה ועוד, היא צריכה עכשיו לשחזר שוב ושוב בראש כשכל מה שהיא רוצה זה לשכוח.
בהנחה שהנפגעת צלחה את העימות והשוטרים מאמינים לה, היא תיכנס לסטטיסטיקה הנמוכה של התלונות בעבירות אלימות מינית שמבשילות לכדי כתב אישום. או אז, ישנן שתי חלופות: האחת, הפרקליטות תעשה ככל יכולתה להגיע להסדר טיעון עם הנאשם, שהמשמעות היא, למשל, שגם אם המתלוננת הגישה תלונה על אינוס, הפרקליטות תסגור עם הנאשם שהוא יודה בביצוע עבירה פחותה מבחינת הרף הפלילי של חומרת העבירה (לדוגמה: מעשה מגונה) והוא יקבל עונש פחות כמו עבודות שירות. במקרה הזה, הפרקליטות תסמן "וי" על התיק והוא יתויג כהצלחה מאחר שההרשעה היא הצלחה של הפרקליטות. ואף מילה כאן על ייצוג האינטרס הציבורי.
אף אישה לעולם לא היתה מעלה בדעתה הליך פלילי כל כך מטומטם. דימוי: שאטרסטוק
החלופה השניה היא ניהול התיק בבית המשפט. החלופה הזאת מובאת תמיד לנפגעת כאפשרות טובה פחות, מאחר שהיא תאלץ לראות במשך כמה שנים את התוקף שלה, כי בכל זאת, גלגלי הצדק טוחנים לאט. במהלך ההליך, הסנגור של הנאשם יחטט בעברה המיני ויצלוב אותה על דוכן הפייסבוק והעדים בטענה, למשל, שאם היא הצטלמה עם חוטיני, היא בטח רצתה להיאנס, כי הרי עובדה ידועה היא שכל מי שמצטלמת עם חוטיני בפועל מבקשת להיאנס.
אף אשה לא היתה עושה דבר כזה
יובהר כבר עכשיו, שתי התחנות המרכזיות ביותר בהליך הפלילי הן פשע נגד החברה. שהרי, הפרקליטות אמונה על ייצוג האינטרס הציבורי ומכאן, שהשאלה הנשאלת היא: מהו האינטרס הציבורי? במקרה של האונס הקבוצתי המחריד בהרצליה, המתלוננת הגישה תלונה אך ככל הנראה, לאור מצבה הנפשי והפיזי הקשה היא אינה יכולה להתמודד עם מהלך של עימות בתחנת המשטרה וכך גם לא עם חקירה צולבת. אז מה התוצאה? שחרורם של החשודים לביתם וספק גדול אם יוכלו להגיש כתב אישום במקרה הנדון מאחר שלפי סדרי הדין היום, אם המתלוננת לא תעיד בבית המשפט, סיכוייה של הפרקליטות להוכיח את מעשה האינוס הם נמוכים.
אז מה הפתרון? הפתרון הוא להבין שהשעה בשלה לשינוי מקיף בפרק עבירות המין בדיני העונשין וששאלת ההסכמה דינה להיכחד במציאות בה פערי יחסי הכוח בין המינים הם כל כך גדולים. והרי, לא סוד הוא שהחוק לא נכתב על ידי נשים והוא לא נועד עבור נשים. אף אישה לעולם לא היתה מעלה בדעתה הליך פלילי כל כך מטומטם שמכריח אותך להיאנס שוב ושוב ושוב ושוב. אף אישה לעולם לא היתה חושבת לשים את עצמה, את אחותה, את הבת שלה בחדר אחד עם התוקף שלה ולתת לה לחוות טראומה נוראית שתיצרב בה לעד. אף אישה לעולם גם לא היתה חושבת לשים אישה אחרת שנאנסה על דוכן עדים ומורה לה להוכיח את הטראומה שלה, לספר על החוויה הבלתי נסבלת שעברה ואז להתגונן מול סנגור שכל מטרתו היא שהמתלוננת כבר תודה שהיא שקרנית עלובה והלקוח שלו בכלל עשה לה טובה.
לאור האמור, במצב הנוכחי, התחושה של נפגעות תקיפה מינית היא שהמדינה חילקה להן ברושור ועליו כתוב:
"אישה יקרה, הותקפת מינית? אוקי, צר לנו, לא נעים, עכשיו תתאפסי. מהר. קומי, גשי מיד לבית חולים להיבדק. כואב לך הגוף? אברי המין שלך מדממים ופצועים? הנפש שלך מרוסקת למיליון חתיכות קטנות? את לא זוכרת בכלל מה קרה? זה לא מעניין, אם את רוצה שיהיה לך סיכוי קלוש לצדק, את צריכה למהר. תגישי תלונה, תגיעי לעימות, תתפגרי על דוכן העדים מצדנו. קדימה, את חייבת להוכיח מהר וכמעט לגמרי לבד שנאנסת ועד אז, את שקרנית, חלק ממגדר שלם של שקרניות".
עו״ד עדי עזוז היא פעילה פמיניסטית מובילה וממקימות ״צדק צדק רודפות!״