כשהרבנים הראשיים התערבו, היה ברור שמדובר באירוע לאומי. "לאור המסורת היהודית", כתבו במנשר רשמי שהופץ לעיתונות, "יהיה קשה לטעון שהלנת שכרם של העובדים הזרים, כפי שהתקבלה בהחלטת הממשלה האחרונה, היא מעשה שמתקבל על דעת האדם או על דעת המקום. החלטה זו ראוי היה לה שלא באה לעולם".
שני הרבנים נבחרו רק לפני שנתיים על ידי כלל חברי הכנסת – בדיוק כמו בחירת הנשיא, ולא על ידי מועצה של חבריהם, אבל כבר צברו לעצמם מעמד בחברה הישראלית.
בשורה של אמירות על ענייני מוסר ואנושיות, הראו הרבנים את התבונה שעולה מתוך תיבת תהודה גדולה של מסורת עתיקה. ללא כוח רשמי במדינה כלל, אלא רק מעמד סמלי, יכולים הרבנים לקבוע עמדה שונה מהממשלה שאין לה תוקף מחייב, אבל השפעה חברתית ברורה.
הדת לא הופרדה מהמדינה, לפחות לא במודל האמריקאי או הצרפתי. הרי לא יעלה על הדעת שלא ילמדו תנ"ך בבתי ספר או שהחגים לא יהיו חגי ישראל. מה שהופרד מהמדינה הייתה האורתודוקסיה. כוחה ניטל ממנה, והיא כעת עוד זרם במגוון הזרמים הממומנים על פי גודלם וצרכיהם.
ישראל לא נמנעת מטיפוח המסורת היהודית לגווניה, מתוך תפיסה שהציבור לא רק מעוניין בה אלא זקוק לה. הפרהסיה צבועה בצבעים היהודיים, אולם חופש הפרט נשמר באדיקות. אדיקות דתית כמעט.
הדת לא הופרדה מהמדינה. הרי לא יעלה על הדעת שלא ילמדו תנ"ך בבתי ספר או שהחגים לא יהיו חגי ישראל. מה שהופרד מהמדינה הייתה האורתודוקסיה
כמובן שנישואים אזרחיים ונישואי להט"ב מונהגים כחוק. האבסורד בכפיית מצוות ברור לכולם, ופתיחת האפשרות הזאת הפכה את בתי הדין למקלים הרבה יותר. נשים הן כיום דיינות, וגם מתקבלות כעדות. התחזיות מדברות על רבה ראשית בעתיד הלא רחוק.
היהדות הישראלית הופכת עשירה יותר כאשר שלל פוסקות הלכה והוגות דתיות פועלות ויוצרות בה ואותה. קשה כיום לתפוס את האובדן העצום שכפו על עצמם דורות של יהודים שלא טיפחו מנהיגות דתית נשית.
עם חלוקת הארץ לשתי מדינות, היה יכול גם להיפתר הקשר בהר הבית. יהודים יכולים כיום להתפלל על ההר בחופשיות, בית כנסת הוקם על ההר, ונבנה אפילו מזבח להעלאת קורבנות ברחבה, אם כי אלו נערכים רק בחגים ומועדים. חופש דת אינו רק חופש מדת, אלא כמובן גם חופש הפולחן.
הזכות לחופש דת ומצפון התגבשה מתוך מלחמות האזרחים באנגליה של המאות ה-16-17, עת שנוצרים פרוטסטנטים מסוגים שונים נאבקו על החופש להאמין ולהתפלל כדרכם.
האמונה הדתית, כמו המצפון, מייצגת יסוד פנימי שיורד לעומק הזהות שלנו – ומשום כך יקר כל כך. לא כל הכרעה היא מצפונית ולא כל אמונה היא דתית. הבחירה בין שניצל לפסטה או האמונה כי יש חיים על כוכבי לכת אחרים, אינן זכאיות לאותו סוג של הגנה, מפני שאינן יסודיות, זהותיות. בבחירה אמונית או מצפונית ממשית אנחנו מרגישים שאם נאלץ לנהוג בניגוד להכרעתנו הפנימית, נהיה מנוכרים לעצמנו. למעשה, לא נהיה ממש אנחנו.
אמנם המסורת היהודית מעולם לא עשתה עניין גדול מהמצפון, כמסורת המדגישה את הכלל והחוק, את הקהילה וההתגלות החד‑פעמית הקולקטיבית, קולו הפנימי של הפרט לא קיבל מקום מרכזי; עם זאת, הכניסה לעידן המודרני שינתה את היהדות ביותר מדרך אחת. כולנו כיום, גם החרדים האדוקים ביותר, מבקשים חופש מכפייה דתית ואת היכולת להכריע על אמונותינו ודרכנו הרוחנית. המאבק בענייני דת ומדינה הפך, לא בכדי, לאחד מנושאי המחלוקת העיקריים בחברה הישראלית.
בשבת המוזיאונים פתוחים, והרכבת הקלה לוקחת אותנו אליהם או אל הפארקים. אין מסחר עד שעות הערב, מתוך רצון לייחד תרבותית וחברתית את יום המנוחה. למפלגות דתיות מותר להתמודד בבחירות כמו לכל ציבור או תפיסה אידיאולוגית אחרת, אולם קיימת חובה לאפשר התמודדות נשים במסגרתן, והיחס כלפיהן בקרב הציבור הרחב חיובי הרבה יותר, שהרי אין הן קובעות תקנות שיכפו עליו הגבלות שונות.
ישראל חווה פריחה תרבותית יהודית. כמו בארה"ב, אולם עם התוספת המשמעותית של השפה העברית והחברה שכוללת רוב יהודי מובהק. זרמים שונים של יהדות סוללים לעצמם את דרכם בעולם, אם כי יש לציין שרוב היהודים הישראלים הם פשוט יהודים-ישראלים. דוברי עברית המקיימים מערכת יחסים מתונה ואוהדת עם המסורת.
הממשלה לא שעתה לאזהרתם של הרבנים הראשיים, והחוק המלין את שכרם של עובדים זרים (כאלה שפג תוקף האשרה שניתנה להם, ומשרד הפנים מעוניין שיעזבו), עבר. הציבור חלוק בשאלה זו, כמו באופן טבעי בשאלות רבות. המסורת הפכה לקול משמעותי במרחב האזרחי, קול אנושי, דתי ומוסרי, קול בעל תוקף, אולם לא בעל זכות וטו.
