תמרה בת ארבע וחצי. אני בחודש התשיעי להריוני. הפארק שליד הבית.
תמרה רוצה לשחק עם הילדים מהשכונה אבל עוד לא יודעת איך. במקום זה היא מחבקת אותם, רצה אחריהם, צוחקת. כשהם מנסים לדבר אתה היא עונה ״ מוצרט! אתה חתול רשע מאוד! הרסת לי את הבריכה!״
״זה מהדי-וי-די של צ׳ארלי ודודו״, אני מסבירה. ״אתה מכיר?״
״לא״, אומר לי הילד. "זה לתינוקות״.
ילדת הרפאים שלי באה לספסל יחד עם דרורי, הבת של השכנים שגדולה ממנה בשנה. איך שהיא מעריצה אותה. ״אמא, אמא, אני יכולה ללכת לדרורי לארוחת ערב?״
״אנחנו צריכות לשאול את אמא של דרורי אם זה בסדר״, אני עונה. ״היא בטוח תגיד שזה בסדר, כי הם מזמינים פיצה״. עונה המספרית. ״אנחנו עדיין צריכות לשאול״, אני מחייכת. חונקת אותה בידי החשופות, ממררת בבכי מול כל האמהות והספסלים ההמומים.
״אמא של תמרה״, שואלת דרורי ״כשתמרה תהיה אמא, איך הילדים שלה יבינו אותה?״

תמרה בת חמש. שש. שבע, שמונה, תשע. נולד לה אח קטן ושובב. עברנו שתי דירות ואימצנו שני חתולים.
לאט-לאט ותוך מאמצים כבירים תמרה לומדת לדבר, לתת יד בכביש, לקרוא ולכתוב.
להגיד לי שהיא אוהבת אותי. להגיד לי שהיא שונאת אותי. שהיא רוצה גלידה ולא רוצה לעשות שיעורים.
חשבתי שטוב לנו. טוב לנו. ועדיין.
לפעמים יערה מתגנבת שוב לחיי, בניגוד לרצוני. אני הולכת ברחוב והיא מחייכת אלי את חיוכה המתוק מתוך קבוצת בנות שהולכות ביחד לחוג בלט, לפעולה של הצופים, לחברה.לא משנה כמה פעמים חשבתי שנפטרתי ממנה, היא צצה מתוך הצללים ומנסה לפתות אותי לאהוב אותה ורק אותה. יערה דימנט. הבת האחרת. זו שדומה לתמרה בכל מלבד בזה שהיא ״כמו כולם״.
זו שיש לה שתי חברות "כמעט הכי טובות" ואחת שהיא "הכי". זו שמככבת במסכת חנוכה ויודעת לקשור שרוכים בלי התערבות רפואית. ״לכי", אני אומרת לה. ״אף פעם לא אהבתי אותך. את מפריעה לי לאהוב את תמרה״.
״פחחח…אל תשלי את עצמך״, היא לוחשת לי בקולה הזדוני, תווי פניה השקופים כבר כמעט מכסים את אלה של תמרה. ״את אוהבת רק אותי, רק אותי, רק אותי. את תעשי הכל כדי לקום בבוקר ולגלות שהחליפו בינינו. שאין תמרה. יש רק יערה. תסתכלי, אנחנו כבר כל כך דומות״, היא מושיטה אלי שתי ידיים לחיבוק.
״אז תעשי את זה, תעשי את זה, תעשי את זה. תחליפי בינינו. תאהבי רק אותי. רק אותי״.

פעם הייתי בוכה. פעם הייתי מתקשה להרפות ממך, לתת לך ללכת.
אבל אני כבר בת 37 וחצי. גמרתי לבכות ואני לא מאמינה ברוחות רפאים.
להתראות לתמיד, אהובה. את לא זקוקה לי.