כששמעתי על ההפגנות נגד תוכנית פראוור לא היה לי ספק שאבו סוויס נמצא שם, מן הסתם הוא מעורבב בין המפגינים ומביא את הזווית שלהם – פשוטו כמשמעו – למערכת, לכתבה שיערוך מהחומרים שיביא אתו.

הבוקר עוד לפני שנכנסתי למערכת קיבלתי ממנו אס-אם-אס: "בוקר טוב, תענה לי עוד שתי דקות דחוף", הוא כתב שם. עוד לא התחיל הבוקר, חשבתי לעצמי. רבאק, מה יכול להיות כל כך דחוף. כשהתקשר הבנתי מה היתה הדחיפות הגדולה – אבו סוויס קיבל לידיו צו של בית משפט השלום בבאר שבע שמורה לו ולמערכת של החדשות המקומיות בבאר שבע למסור את כל החומרים (גלם או ערוכים) שקשורים בהפגנת הבדואים בצומת חורה שנערכה במוצאי שבת האחרונה. "חכה עם זה", אמרתי לו. "תן לבדוק".

התייעצנו עם ארגון העיתונאים, ובזמן שאנחנו מנסחים מכתב תשובה למשטרה שהסאבטקסט שלו הוא משהו בסגנון "אל תיעלבו, אבל עוד לא הכריזו פה על סוף הדמוקרטיה, ואם הכריזו – עוד לא קיבלנו את ההודעה לעיתונות", התברר שאבו סוויס לא לבד. כל כלי תקשורת ששלח צלם או צוות צילום להפגנה הזאת נדרש לנפק גם הוא את כל החומרים מההפגנה.

העיתונאי אחמד אבו סוויס

בואו נשים לרגע בצד דברים כמו חופש העיתונות, דמוקרטיה, חופש הביטוי וכל מיני ביטויים כאלה שגורמים לתלמידי כיתות י"א וי"ב להזיע לפני בחינות הבגרות באזרחות, ושמשמעותם היא שהעיתונאי הוא לא חלק מההתרחשות אלא צופה מהצד שרק מסקר אותה ועל כן אסור לו להתערב בה לטובת צד כזה או אחר.

תארו לעצמכם שאתם תושבי רהט, מגדלים שם את הילדים שלכם, ואתם נדרשים למסור למשטרה חומרים שצילמתם ושייתכן שבחלקם רואים את השכן מהבית ליד, וברור לכם שהמשטרה לא מבקשת את החומרים לצורכי הערכה אמנותית אלא כדי למצוא אם מי מהשכנים שלכם התפרע, וזאת כדי להגיש נגדו – נגד מי שהילדים שלו לומדים בכיתה עם הילדים שלכם – כתב אישום. כל זה כשברור לכם שבלי החומרים האלה אין למשטרה כלום. למרות שאינספור צלמים של המשטרה היו מסביב להפגנה וצילמו. וצילמו. וצילמו.

נחמד, נכון?

זו לא הפעם הראשונה שבה אבו סוויס נתקל במצב שבו המחוז הדרומי של המשטרה פונה לבית המשפט ומבקש צו שופט למסירת כל החומרים הנוגעים לבדואים. לפני שלוש שנים, בנובמבר 2010, המשטרה הגיעה בשעות הקטנות של הלילה ובכוחות גדולים כדי להרוס מסגד שנבנה ללא היתרי בנייה ברהט. גם אז אבו סוויס היה שם כדי לצלם. המשטרה דרשה ממנו את החומרים ואבו סוויס סרב. הערוץ הראשון שהפיק אז את החדשות המקומיות עמד לצדו ואחרי כמה וכמה דיונים משפטיים בסוף החליטה המשטרה לסגת מהעניין ופשוט לוותר.

שאלתי את אבו סוויס למה זה קורה דווקא עם אוכלוסיות שנחשבות "קשות". איך זה שהמשטרה לא מבקשת מאתנו העיתונאים להעביר חומרים כשיש הפגנה סוערת של עובדים, או כשיש התפרעות של אוהדי כדורגל – אבל כשמדובר בבדואים או במתנחלים (כמו במקרה מירי צחי, למשל) רשויות האכיפה מחליטות שהעיתונות היא עוד אמצעי להשתמש בו, משל היינו אקדחי טייזר אנושיים.

יום שבת בצומת חורה. עוד תמונה שהמשטרה לא תקבל                                 צילום: יותם רונן/ אקטיבסטילס

"זה די פשוט", ענה לי אבו סוויס. "הם רוצים שנמסור את התמונות והקלטות של צילומי הבדואים ואז שיעמידו אותם לדין על סמך החומרים שלנו. הבדואים יאבדו כל אמון שהיה להם אי פעם בתקשורת ויפסיקו לשתף אתה פעולה כי העיתונות היא משת"פית ומיד הופכת מגורם נייטראלי לחלק מה'אויב'. באותו רגע שהם יפסיקו להופיע על המסך עם הנראטיב שלהם, הנראטיב שתומך בפראוור ימשול בכיפה, ובאותו רגע הם הפסידו במאבק שלהם".

אחמד אבו סוויס צודק. מי שמוותר על המסך כי איבד אמון ביכולת של העיתונות לסקר אותו בצורה הוגנת, ולא מעביר את המסר שלו הופך מיד להיות אחד מ"ההם". מאלה שלא מצליחים לייצר אמפתיה בציבור הכללי. ו"ההם" אף פעם לא מנצחים במאבקים.

אבו סוויס לא העביר את החומרים שצילם. הוא ממתין, יחד עם כל העיתונות, לראות מה יעלה בגורל הערעור על הצו שהתקבל לבקשת המשטרה ובמעמד צד אחד – הצו הגורף והדרקוני למסירת כל החומרים שצולמו בהפגנה ההיא. הוא מאמין, כמו כולנו, שהצו הזה יבוטל. ואם לא יבוטל, שאלתי אותו. מה נעשה אז? "אם הוא לא יבוטל לא צריך לדאוג לבדואים או לעיתונאים", הוא אמר, "צריך לדאוג לדמוקרטיה וליכולת של מי שלא חלק מהמיינסטרים להביע את עמדתו".