בפיד הפייסבוק שלי, לא בתקשורת הממוסדת חלילה, הופיעה השבוע ידיעה מעניינת שמקורה בעדות אישית של מי שנכח במקום: אהוד אולמרט הוזמן ביום חמישי שעבר להרצות לפני דיפלומטים בשגרירות דרום קוריאה על תקן ראש ממשלה לשעבר.
רק לשם ריענון הזיכרון, זה עבריין מורשע ששובל של פרשיות, חשדות, חקירות משטרה, תיקים פליליים ושלל עניינים מפוקפקים נסרח אחריו כבר שנים; מי שליהטט בשלל מעטפות כסף דחוסות מרשרשים בפרשה האחרונה שעליה הוא נשפט, וסיפורי ההולילנד שלו עדיין בעיצומם.
זהו, עדיין, עבריין שהערעור בעניינו נשמע כעת בבית המשפט העליון – רק משום שהאדם הסביר מתקשה להעלות בדעתו קופת מזומנים סודית של 600 אלף דולר שהתנהלה מתחת לאפו, בידי נאמניו הצמודים, מבלי שיהיה ער לקיומה – כפי שבחרו להאמין שופטיו במחוזי.
זה אדם שאשת הסוד שמלווה אותו בנאמנות אדוקה כבר עשרות שנים מגיחה מאולם הדיונים בסערת רגשות אחרי שנשכבה בשבילו על הגדר, ונבעטה על ידו משם לכלבים בשנייה שחש נגיסות באחוריו.
מדוע שעבריין מורשע שכזה, בעיצומו של ליבון ענייניו הפליליים הסבוכים, יוזמן להרצות בשירות משרד החוץ באירוע לרגל יום עצמאותה של דרום קוריאה במלון דן, וינאם שם כנציג המדינה על דה ועל הא ביחסי המדינות?
התשובה פשוטה: הכשרת שרצים נמרצת וכיבוס לבניהם המטונפים של חשודים המכהנים במשרות רמות.
בערך מאותה סיבה ששלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים ואיש עסקים מפוקפק – האיש שחויב להחזיר לבנק יותר מ-20 מיליון שקלים בגין העלמת הכנסות, האיש שנעצר בחשד לעבירות פליליות ושחיתות שלטונית, והמשטרה המליצה להעמידו לדין בעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ועוד – נזכר לפתע באספירציות המחול שלו ונדחק לטייץ ב"רוקדים עם כוכבים".
למעשה, רק השבוע, כשבאמתחתו כבר המקום השביעי בתחרות הריקוד הטלויזיונית, בה פיזז בעווית בדיוק בשעה שהפרקליטות נדרשת להכריע בעניינו, הוגש סוף סוף כתב אישום נגדו בגין מרמה, שוחד והפרת אמונים.
כנראה ששני אלה מגיעים מאותה אסכולה של אביגדור ליברמן, האיש שישב בראש משרד החוץ וכעת מככב בראש ועדת חוץ וביטחון בהמתנה לתפקידו משכבר – עד שיתבררו ענייניו הפליליים הסבוכים. האם טרח אז או טורח כעת לקדם במסגרת תפקידיו הבכירים את ענייני החוץ המכריעים של המדינה? האם הוא מהווה ראש חץ בענין האיראני או הפלסטיני?
היו שנים שבהן שמחנו לגלות שדווקא יוון היא הסוגיה הבוערת ביותר לעתיד ישראל. כשמשרד החוץ נהג לרפד את פרויקט האי היווני בשלל ארועים בכיכובן של פיגורות מיוון, ופגישות מדיניות עם פוליטיקאים יוונים נרתמו לקידום הפרויקט. העיתונאים דיווחו על כל אלה, רק שכחו לשאול על שלל ענייניו המשפטיים המתבררים בבית המשפט.
שנים שאולמרט מוכר את השטיק של הפצצת הכור הסורי וכמעט שלא נשאל על השוחד או על המעטפות. הוא מבשר בהתרגשות לאומה אחרי הרשעתו שהוכח כי לא היו מעטפות מעולם, כשכל הכרעת הדין מרופדת במעטפות ובפירוט מדוקדק של תוכנן, ואיש לא מעמת אותו עם השקר. תוכנית שלמה של אילנה דיין עוסקת בכור הסורי, ואולמרט לא נשאל שאלה אחת על אותן מעטפות.
שלמה לחיאני מתארח אצל דנה וייס בפגוש את העיתונות כשהוא מככב ב"רוקדים עם כוכבים", והשאלות היחידות שנשאלות הן בענייני השעה, שבהן לחיאני הוא סמכות מספר אחת לענייני כלום, כאילו לא נבראו מעולם ענייני השוחד והפרת האמונים.
ממתי חזקת החפות נהפכה לשם נרדף לחזקת הכיבוס? ממתי היא נהפכה לחשובה יותר מ"תקנת הציבור" – שלום הציבור? להיכן נעלמה זכותנו להגנה מפני שלטון של שוחד ושלמונים?
על מגש האיפה-הכסף
טקסט: מגיבים בעמוד הפייסבוק שלי כותבים לי לפעמים: למה לבקר את אלו שעושים? למה את לא הולכת לפוליטיקה בעצמך ? כי זה קשה מדי? כי קל יותר לקטר ולצבור לייקים?
זה מזכיר לי את הטיעון של יאיר לפיד נגד שלי יחימוביץ': אם יש לך ביקורת על התיפקוד שלי כשר אוצר, למה ברחת מתפקיד שרת האוצר בעצמך?
ובכן, ראשית: שלי יחימוביץ' לא ברחה ממשרת שרת האוצר. היא סירבה לקחת חלק בממשלת נתניהו. יאיר לפיד, לעומתה, לא רק שהצטרף בששון ובשמחה לממשלת הזדון וגרורותיה, אלא שנדבק לגב ממשלת נתניהו כנגע עור שומני, והוא זה שאיפשר והכשיר אותה, בלי לבדוק אפילו את הסיכוי להקים לה גוש חוסם. למעשה, הוא זה שהגיש לנתניהו את השלטון על מגש האיפה-הכסף.
בעניין המגיבים שקובלים על נרפותי הפוליטית: ראשית, אני לא פוליטיקאית אלא עיתונאית, ונדמה לי שמשרת שר האוצר צריכה להיות מלאכה שמבינים בה לפני שמתנדבים לקבל עליה כסף. עיתונאים (גם הכל-יכולים ביניהם, אלו שנראים טוב, יודעים לצטט יפה את ארבעת האבות ולא נגעו מעולם בג'וינט) – לא בהכרח מוכשרים להפוך לשרי אוצר. רק אומרת.
דמיינו שאינסטלטור ששילמתי לו במיטב כספי היה מציף את כל הבית במי ביוב בגובה של חצי מטר. כשהייתי מתפלצת – הוא היה מספר לי שעם כל אי הנעימות המתבקשת – אגן חימצון מסריח ושורץ יתושים בבית – זה לא באג אלא דווקא פיצ'ר. ביום כיפורים הוא היה מתראיין ל"גלובס" ומבקש סליחה מריבונו של עולם על שלא הספיק לטפל לי גם בשקעי החשמל שקיצר באותה הזדמנות. הוא היה מבטיח לי שבעוד שנתיים הוא ינקה לי את הכל כמו גדול. שיהיה בסדר. שאסמוך עליו. אז נכון, השטיחים והרהיטים יירקבו ויצחינו בינתים, וכולם יתחשמלו למוות או יירדו לברלין, אבל ככה זה בטיפול בסתימה. כשמפוצצים צינורות נופלים שבבים.
כשהייתי מנסה לברר איזה מין בעל מקצוע הוא מתיימר להיות, היה קם אותו מגיב שטען שאני מקטרת וממציאה תירוצים במקום ללכת לפוליטיקה – ושואל למה לא תיקנתי את הסתימה בעצמי. אז לא.
אני לא אינסטלטורית ולא שרת אוצר בפוטנציה. לא מבינה בזה ולא בנויה לעסוק בזה. לכן שילמתי לבעל מקצוע. לכאורה.