עשר בערב. דפיקה בדלת.
אני גורר את עצמי מהמחשב וצועק לעבר הדלת: תרמנו!, וחוזר.

הדפיקות ממשיכות. גורר את עצמי שוב ופותח.
בחוץ עומדת רטובה השכנה מלמטה.
"תרמתי", אני אומר לה.
"הילדים שלך שפכו עליי מים מהמרפסת".

תחילה התכוונתי להכחיש הכל ולטעון שאין לי ילדים, אבל אמא שלהם צווחה מחדר השינה: לכו לישון כבר, נבלות! וצחקוקים חסרי אחריות נשמעו ברקע.

"הילדים שלי?"

 "שלך"

"שפכו?"

"מים"

 "עלייך?"

"עלי"

"בירת ברזיל?"

"ברזיליה"

היא הייתה טובה, השכנה.

"תשמעי, טובה", אמרתי, "את טועה לגמרי. הילדים שלי הם מלאכים. עוזרים ליתומים, לאלמנות ולמוכי הגורל שמנחים בערוץ 24. זה בטח מישהו מהקומות העליונות. זה הזועביז או הפרענקים מלמעלה. הם לא יודעים לחנך את הילדים שלהם. לא ראית אמנון לוי?"

"זה הילדים שלך. אני יודעת".

"חכי רגע, אני אקרא להם… מתוקים של אבא, בואו רגע. אתם שפכתם מים על השכנה מלמטה?"

"לא".

"את רואה? אותי הם שכנעו".

"מר דובוש, שלא יקרה שנית. אם קורה שוב אני הולכת לוועד הבית".

"איך יקרה שנית, אם לא קרה בפעם הראשונה? הילדים שלי ישרים. הם משקרים רק בקשר לצחצוח השיניים ושיעורי בית".

"להתראות".

"היא הלכה, המכשפה מהקומה התחתונה. אתם נורמלים? למה שפכתם עליה מים?"

"לא שפכנו".

ניסיתי להסתכל לתוך עיניהם הענקיות ולגלות את האמת. הם לא זזו.

"אולי היא שפכה מים על עצמה?", ניסה הגדול.

"למה שהיא תעשה את זה?", שאלתי.

"זה תמיד האיש שאתה הכי פחות חושד בו. כמו בחשוד המיידי", הצטרפה אישתי לשיחה, "אם הילדים אומרים שהם לא עשו את זה, הם לא עשו את זה. אני מאמינה להם בכל לבבי ובכל מאודי".

"למה את תומכת בהם?", שאלתי.

"Good cop, bad cop. We are going to break them", ענתה.

אה, כמובן, טכניקת החקירה הידועה של ילדים, שהמשטרה הרחיבה אחר כך גם לפושעים אחרים. עיצבן אותי קצת שאני שוב השוטר הרע, אפילו שכולם יודעים שאני במשפחה זה ששונא את הילדים הכי פחות. בילינו את השעה הבאה בניסיון לגרום להם להודות. באיזשהו שלב אפילו הפרדנו ביניהם וחקרנו אותם אחד על אחד והחלפנו תורות.

בסופו של דבר הגענו למסקנה שאין לנו מושג מי שפך את המים. אולי באמת שונאת האדם מלמטה עשתה את זה לעצמה. שלחנו אותם למיטה. הערנו אותם אחרי חצי שעה כי הם "שכחו" לצחצח שיניים. בזמן שהם ציחצחו חקרנו אותם עוד קצת, לשווא, ושלחנו אותם למיטה סופית.

למחרת תפסה אותי השכנה בחדר מדרגות. "נו, דיברת איתם?", שאלה.

"גברת טובה, אמרתי לך, זה לא הם. אולי את שפכת על עצמך?"

היא תקעה בי מבט המום, או מתחזה לכזה. ניסיתי להסתכל לתוך העיניים המרושעות ולגלות את האמת. הן התרוצצו בחורים כמו מטורפות.

אישתי ואני ירדנו למטה וסקרנו את חזית הבניין לגלות מאיזה עוד דירות ניתן לשפוך מים לתוך המרפסת של השכנה. לא מצאנו. ניסינו להבחין גם אם אנחנו נמצאים מתחת לנתיב טיסה שמרוקן מים בדיוק כשהשכנה יוצאת למרפסת. גם לא מצאנו. אישתי הציעה להתקין מצלמות אינטרנט שיצלמו נונ-סטופ את המרפסת של השכנה. סירבתי בטענה שזה לא שווה את הכסף והמאמץ, וגם מה כבר יש לראות שם.

"הילדים שלך שקרנים, ואתה יודע את זה", אמרה אישתי.

"זאת מכה מתחת לחגורה מה שאמרת", אמרתי, "את יודעת שהם קודם הילדים שלך. אני מחזיק אותם רק בשביל חומר לסטטוסים בפייסבוק והטורים. את ילדת אותם".

במחשבה שנייה, אז מה אם הם שקרנים. הם יכולים להיות שר אוצר / ראש ממשלה מצויין. זאת אפילו דרישת קדם, כשחושבים על זה. המורים משקרים, אנחנו משקרים, סבא וסבתא משקרים. כולם משקרים. למה שהילדים שלי יהיו שונים? הם קלטו את העולם הזה.

ועדיין אני צריך להיות מסוגל להבחין בכך. כל מערכת היחסים בינינו מתבססת על זה שאני אמור להיות יותר חכם מהם, אחרת הם יברחו מהבית בהזדמנות הראשונה.

"נעשה להם תרגיל", אמרה האישה, "נגיד לילד שאחותו הודתה, ונגיד לילדה שאחיה הודה".

"אלא אם כן, רק אחד מהם עשה את זה ואז הם יעלו עלינו ישר ונאבד את כל האמון שהם נותנים בנו", אמרתי.

"אז תגיד שזה היה רעיון שלך ותרחיק אותי מכל זה".

"ניסיון יפה", אמרתי, "אולי את שפכת את המים? הרי אמרת שזה תמיד הבנאדם שהכי פחות חושדים בו".

"אל תדבר שטויות", אמרה האישה, הפנתה אליי את הגב והתרחקה. הבחנתי שהצליעה שלה נעלמה.