הנה הם מ' וח' וע' ואחרים. מושאי הפרויקט "שעון חולות" של אורלי פלדהיים וסיגל קולטון. מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה שמדינת ישראל אסרה ללא משפט וללא מועד שחרור. עכשיו הם עומדים מול התצלומים שמתעדים אותם עצמם בתעורכה "בדרך" המבוססת על הפרויקט. שיחררו אותם מכלא "חולות" ליממה כדי שיוכלו לבוא ולראות את התערוכה. בגלל שביקשו לא להזדהות בשמם ובפרצופם העדשה התמקדה בפרטים, אקסטרים קלוז-אפ: פה שרשרת על צוואר, שם כפות ידיים שלובות, הנה כובע מצחייה. זה תמיד מוזר לצפות בתצלום של עצמך. זה בוודאי משונה ומוזר ועצוב הרבה יותר לצפות בתצלום כשהחירות שלך כל כך מוגבלת, מבקר בתערוכה ואסיר על זמן שאול. תמיד על זמן שאול.
התערוכה הוצגה בקיבוץ גלויות 45, קומה 4, אולמות 214 ו-215, תל אביב, 25-27 בדצמבר 2014
בדרך
הם אמרו שהם בדרך. יושבים בנקודה הכי סופית שאליה אפשר להגיע בישראל – כלא "חולות", שלאסיריו אין מועד שחרור, אין דרך חזרה, אין לאן להתקדם וגם להישאר במקום אי אפשר – ואומרים שהם בדרך.
לקח זמן להבין. הדרך שלנו היתה לגבות מהם עדויות, מפורטות ככל שיוכלו לתת, מגובות בתאריכים, במסמכים, בארועים, בזיכרונות, במשפטים קרועים ובמלים שבורות, בשיכחה שרבים מהם ביקשו לשקוע בה.
פליט נמצא תמיד בדרך. לנצח ילך אל מקום שאליו לא יוכל להגיע, אל העבר שממנו נותק בעל כורחו. מולו עתיד מטושטש, עתידם של אחרים. מה שנותר לו הוא הזיכרון, ואותו הוא מתבקש לשטוח כמו ערימה של ניירות לפני הרשויות. אם לזכור, אולי היה רוצה לאחוז לעוד רגע במראה הוריו, שאותם ברוב המקרים לא יפגוש שוב; ולא במראה של כפר עולה באש, של מתים במדבר. אבל לך תדבר עם משרד הפנים על מגע ידה של אמא באחר צהריים אחד.
לפליט אין הזכות לשכוח. רבים מהם רצו לדבר, אחרים רצו לשתוק, אבל לכולם היה חשוב שמישהו יכיר ויאשר את מה שקרה להם באיזו מציאות. רק ההכרה עשויה לתת להם מקלט, מקום לנוח בו מהתלאות. לא תחנה סופית, הסבירו אלה וגם אלה, כי הדרך הביתה לא נגמרת. לעולם לא יוכלו לעצור.
ב-22 בספטמבר 2014 פסל בית הדין הגבוה לצדק בפעם השנייה את "חוק המסתננים". בג"ץ הורה לסגור תוך 90 ימים את מתקן "חולות", שבו מוחזקים יותר מ-2,000 מבקשי מקלט, רובם מסודאן, חלקם הגדול פליטי רצח העם בהרי הנובה, בדרפור ובנילוס הכחול. ממשלת ישראל החליטה להעביר באופן מיידי חוק חדש, שונה במעט מהקודם, במטרה לעצור את החלטת בג"ץ ולהשאירם כלואים.
אורלי פלדהיים וסיגל קולטון נסעו לשם, כמה פעמים בכל שבוע, לגבות עדויות ולצלם. הסיפורים, של פליט אחד בכל יום, פורסמו במגזין האינטרנט "המקום הכי חם בגיהנום". הם ביקשו לא להיות מזוהים, ואנחנו חיפשנו איך להביא, להציג, לתאר בני אדם, למרות שאין להם שם, מסמך ותווי פנים. הבאנו את הדרך. הדרך של כל אחד מהם היא תווי פניו, שמו, קולו.
ב-8 בדצמבר הצליחה הממשלה להעביר במהירות שיא תיקון נוסף ל"חוק המסתננים", ולמנוע לעת-עתה את סגירת "חולות". השעון שספר לאחור ימים, שעות ודקות נעצר. השחרור נדחה למועד לא ידוע. בקשות המקלט האישיות של מבקשי המקלט אינן נבדקות במשך חודשי הכליאה הרבים, ועל הבקשות המעטות שנבדקו לא ניתנו תשובות. האנשים שדיברנו אתם הרבה יותר מיואשים. הם יודעים שגם שנים במתקן כליאה מוקף שממה בקצה של ישראל לא ישנו כלום. שהם בדרך, ואין באופק כל עיר מקלט.