גן וולובלסקי או הרכבת או נמיר או איך שלא תקראו לו הוא כבר לא גן. דחפורים החריבו בו כל שארית שדומה, מזכירה או מתחרזת עם צמח או גן. עכשיו זה נראה כמו הגיהנום ולשם כך, ממש בתחילת החורף, דחקו את כחמישים דייריו לנחלתם החדשה, המצומקת והצפופה.

החשמל נותק והיריעות שהצליחו לשרוד את הרוחות נשטפו בבוקר וריח האבק והחול התחלף בריח של רטיבות ובוץ. המים חודרים לאט ובהחלטיות. הם מוצאים את החורים הקטנים, את כיסי הפלריג שתופחים וממלאים את כרסם עד לקריסה הקולנית.

סופרים לאחור את הדקות והשעות עד שזה יגמר. הערב יורד והטמפרטורה יורדת לאזור ה-8 מעלות. יוני ואלכס, שניים מתוך 25 דיירים שנותרו במקום גם בלב הסופה, מפנטזים על הבוקר שאחרי. יוני, שחזר לא מזמן מהעבודה, אומר שבשבוע הבא הם יעשו כביסה. אחרי שהשמש תצא. מטחי הגשם והרוח לא פוסקים ובאחת ההפוגות מבקשים שניים מששת ילדי הפליטים העיראקים להצטלם. כבר כמעט שנתיים שהם פה, אבל הם מוצאים סיבה לחייך.

הכתבים באים. יש סיפור. העירייה טוענת שפתחה מקלט ברחוב דפנה הסמוך אבל הדיירים מספרים שכשבאו היה סגור. המקלט נותר יבש והדיירים רטובים.ערמת המזרנים המסודרת וארגזי השמיכות מעידים שאיש לא ישן עליהם. עכשיו פתוח, אבל הם לא רוצים ללכת לשם. פוחדים להשאיר את הדברים מאחור. אולי רק בלילה, כשממש לא תהיה ברירה. בינתיים שורדים ככה, מחכים ליום החדש.

לעזרה ותרומות, בעיקר ציוד חם, ניתן לפנות אלי במייל: [email protected]