העיסוק הנוכחי ברבני-הדור המשטים לרוויה בחסידיהם השותים בצמא את דבריהם, הזכירה לי את הסוגיה התלמודית בה הסתבכה השכנה שלי רבקה לפני שנים לא רבות, סוגיה אשר קראתי לה "מסננתה של טריפוליטאית". בתור אישה מאמינה הלכה רבקה להתייעץ ברבנים מקובלים (ומפורסמים!). השאלה שצצה במוחה הייתה, האם עליה להכשיר את המסננת של הקוסקוס לפסח בדרך הרגילה של השריה במים רותחים או שמא עליה לעבור על כל חור בנפרד עם ליפה וקיסם.
הרבנים לא התייחסו לסוגיה ברצינות והחלו לגדף את רבקה שהיא מושכת אותם לפח יקוש ומלכודת סרק של הלכה שכבר נשכחה ונפטרה מן העולם ושהיא מבזבזת להם המון זמן של כריזמה מהפנטת מול הקהילה המשמרת את מעמדם, ואחד רבן מתוחכם אמר שהוא מוכן לענות על השאלה אם היא משלמת לפי כמות החורים ולא לפי המסננת האחת כמו שהיא בטח התכוונה – ואז, הפלא ופלא! באמצע הגידופים יצאה לפתע בת קול מהשמיים ופנתה אל רבקה: "עזבי את אלה הרבנים, הם עסוקים. אם יש לך שאלות, יקירתי, את יכולה לפנות אלי בערוצים ישירים".
היה זה אלוהים.
ובאמת רבקה נכנסה בשערי שמיים, התיישבה על שרפרף קטן לצד כסאו של אלוהים ושאלה אותו מיליון שאלות מעניינות וחכמות על העולם ועל האדם והתגלגלה מצחוק כל פעם מחדש כשהוא אמר, "רגע, רגע, רגע, אני עושה וויקיפדיה!!". האלוהים הזמין את רבקה לעשות אתו ליל הסדר כי הוא תמיד לבד ואפילו השיג לה קמח ללא גלוטן לקוסקוס כשר.
כשחזרה שאלתי אותה, "נו, רבקה, חזרת עם תשובה?"
"תשמעי שרה, עם אלוהים היה נחמד והכל, מארח למופת.
אבל זה לא שינה לי מאומה על האמת,
לעומת זאת אחרי המפגש עם הרבנים,
האמונה מרגישה לי פתאום כמו רשת דייגים".
"האמונה לא מסננת", השבתי לה,
"אל תאמיני למסננים!"
