השבוע מצאתי את עצמי בוהה בגיף, עברנו עליות ומורדות אבל נשארנו יחד, חווינו יחד אהבה שאינה תלויה בדבר וידעתי שהוא האחד, אבל אז הגיע עוד גיף והתאהבתי שוב, והנה עוד אחד וגם בו התאהבתי.

אין ספק, הגיפים השתלטו עלינו! הם בכל מקום, ממכרים, מהפנטים, אנחנו לא יכולים להסיר את המבט, מה יש בהם שכל כך עושה לנו את זה? אז חוץ מהרפטטיביות הנעימה והממכרת, הגיפים לא צפויים בצורה צפויה, כולנו יודעים מה השיא אבל מחכים לו כל פעם מחדש, זה כמו לראות סרט דיסני אהוב בפעם העשירית ולדעת את כל המילים, זה כמו לדעת שביבי יגיד איראן אבל לחכות וליפול בזה שוב.

אם מרשל מקלוהן היה עד להשתלטות הוא היה מכריז: המדיום הוא המסר המדיום הוא המסר המדיום הוא המסר המדיום הוא המסר, טוב הבנתם כבר. אז לאן הגיפים ייקחו אותנו? האם בקרוב ה-OCD וה-ADHD ילמדו למבחנים בעזרתם? האם הגיפים יככבו בפרסומות להעברת המסר? האם מות יוטיוב מתקדם בצעדי ענק? מאיפה לי, אבל מה שבטוח שעידן הגיפים נפתח רשמית והוא כאן להישאר להרבה זמן! רפטטיביות שולטתתתתת וחוזרת חלילה!

עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת לראות גיף.