סוף סוף חזרתי לשואה.
אחרי חודשים ארוכים בלי ספרי שואה, שבהם קראתי רק ספרים על נושאים מגוונים, חלקם אפילו לא מדכאים, שהרגישו לי כאילו אני תייר שלא דובר את השפה, חזרתי לצור מחצבתי, לביתי, למשפחתי. לגטו ורשה. נשאבתי אל "התפקיד העצוב של התיעוד", יומן המסתור של צאלק פרחודניק. וגם אם רע, אין כמו בבית.
והשואה עדיין שם כמו שהיא הייתה תמיד, למרות שבזמן שעבר מאז בנימין "כשאני רוצה משהו אני משיג אותו" נתניהו ניסה לשנות את העלילה ואת הדמויות הראשיות. המפגש המחודש עם השואה, והגילוי שאפילו ביבי וכל אנשי חצרו לא יכולים לה, גרמה לי לחזור גם לבית חמים ומוכר לא פחות – ביקורת עצמית ואשמה.
כי בחודשים האחרונים, בתור שמאלני במדינה מאוד ימנית ומאוד טועה, אין לי זמן לשאול האם אולי גם אני טועה בעמדותיי, וגם להרגיש אשם על הפשעים של המדינה זה כבר לא משהו שאני מתחבר אליו מרגע שאני מרגיש שסומנתי כאויב על ידי אלה שמחוללים את הפשעים. והנה, השואה הטובה והישנה נותנת לי את ההזדמנות לביקורת עצמית, כי פתאום אני אומר לעצמי: מה כזה הפריע לי הניסיון להכליל את המופתי? יש מספיק שואה לכולם.
ואז אני עונה לעצמי, אולי זה כי אני אביסעלע גזען? כי השואה הייתה מקום כל כך אירופאי ומתורבת, מקום לגמרי עראבער-ריין, אחוזת רפאים מאיימת שעל שער הכניסה, מתחת ל"עבודה משחררת" תלוי גם השלט "אין כניסה לערבים וכלבים", ועכשיו פתאום מגיע המופתי הזה, עם הרגליים המטונפות שלו ודורך על האפר? וכמו אצילה פולנייה אני מביט בו בחשד כשהוא לוגם את הקהווה שלו וחושש שהוא ינפץ את הקריסטלים יקרי הערך שלי.
ושוב אני שם, במרתף הטחוב והטוב של ההלקאה העצמית, ולא יודע ממה לפחוד יותר, שהנאצים יבואו, או שכל הערסים יבואו.
