ובכן, מזכיר הממשלה לשעבר אשכרה הודה בפני מצלמות הטלוויזיה שגלעד שליט שוחרר רק כדי לצנן את המחאה החברתית של קיץ 2011. שניה, תנו לי לאסוף את הלסת שלי מהרצפה, ושירים יד מי שהמידע הזה תפס גם אותו בהפתעה.

ייתכן שהמחאה היתה גוועת גם ללא ספינים מסוג שליט. היא היתה בוסרית מאוד, בסופו של דבר. היו המונים במחאה הזאת אבל לא היה ברור אילו מטרות ספציפיות מכוונים המוחים להשיג ואיך בדיוק הם מכוונים להשיג אותם ריאלית. "קיץ שכזה לא יחזור עוד פעם, אמרי לאן פנייך ישראל", כתב אז יענקל'ה רוטבליט. אבל ישראל לא פנתה לשום מקום. על אף שהיתה לה הזדמנות, היא המשיכה לעשות בדיוק מה שהוביל אותה לנקודה הזאת, בהיעדר כל אלטרנטיבה ממשית.

האם זה אומר שהמחאה מתה? כן. אבל היא סיימה את תפקידה רק נקודתית. הדבר החשוב ביותר שהותירה אחריה – שינוי תודעה בסיסי אצל יחידים ורבים – ממשיך להדהד עד היום. החל מהשוואת מחירים של קוטג', דרך התעניינות במושגים כמו פנסיה ותיקי השקעות, הקמת קואופרטיבים, התאגדויות עובדים, ובעיקר מודעות לאפשרות שאפשר לנהל מחאות נוספות, ממוקדות יותר, כמו מחאת הגז. העיקר לא לשבת בשקט כשיש סיכוי לשנות.

והשינוי הוא איטי, אבל הוא קורה, מתהווה ומתגבש תמידית. אולי בעתיד יבשילו התנאים גם למחאה חברתית 2.0, ממוקדת וחדה יותר. בשבילנו, בשביל עתיד הילדים שלנו כאן. ובשביל הסיכוי, אולי היחיד, שאברה מנגיסטו יראה את הבית שלו שוב.