האמת שדווקא אתמול בבוקר, באופן לא נפוץ, זמזמתי את Nothing Compares 2 U של שינייד אוקונור בזמן שעבדתי. יש לי מקום מיוחד בלב לשיר הזה כי הוא הראשון בחיי שממש גרם לי להתפעם. לפחות ככה זכור לי. אני זוכרת את עצמי בת 9 בערך, עוברת ליד הרדיו בבית ופתאום, כזה, "וואו בנאדם מה זה הדבר היפהפה הזה!" (יכול להיות שגם בכיתי קצת כי תכלס הייתי ילדה כוסית ובכיינית. אל תתפסו אותי במילה).

מאז התפעמתי מהמון שירים, רובם די מעפנים יש לומר, אבל את NC2U הקפדתי שלא לשמוע במכוון במשך שנים כדי להתאהב בו כמו אז, בפעם ההיא. מתישהו גם נחשפתי למידע המרעיש שלשיר הזה בכלל אחראי במקור פרינס. קיטלגתי את זה בראש כטריוויה מעניינת. אבל מאז זה הפך למחשבה שליוותה כל שמיעה מזדמנת או היזכרות בשיר הזה: "בואנה, זה שיר של פרינס. שיחק אותה". וזה גם מה שחשבתי אתמול בבוקר כשפתאום, משום מקום, בא לי לשיר אותו אחרי המון זמן (בגילי כבר מתלהבים שזוכרים את כל המילים בלי גוגל).

זה היה בבוקר. בערב גיליתי שפרינס מת. ועכשיו עצוב לי טיפה. קצת בגלל שלאחרונה יותר מדי אנשים שעושים דברים יפים מתים מוקדם. וגם קצת בגלל שהחיים קצרים באופן כללי. אבל בעיקר מפני שלא היה לי שכל לשיר משהו של וואן דיירקשן.