פרשת החייל היורה בטח כבר יצאה לכם מכל החורים, ובצדק. אבל מילה אחרונה בכל זאת, כי קשה לי להתעלם ממוטיב ברור שחוזר אצל חלק מחברי הפייסבוק שלי כשהם מתייחסים אליה. הוא רק ילד, הם כותבים. ילד שהמדינה שלחה כדי לשרוף את שנותיו היפות ביותר ולסכן את חייו רק כדי שאנחנו נוכל לשבת בבית ולצייץ שטויות בפייסוש. "ילד, אתה גיבור, אל תשכח את זה", חותמים חלקם בפאתוס.
ילדים הם ילדים רק כשזה נוח למתבונן, מתברר. כשארבע אימהות צעקו "להוציא את הילדים שלנו מלבנון" קראו להן "סמרטוטות" ולעגו להן. כשגלעד שליט מותג בתקופת שביו תחת הטייטל "הילד של כולנו" הזדרזו לומר בימין שעם כל הכבוד, מדובר בחייל שעבר הכשרה וההתייחסות הציבורית והמדינית אליו צריכה להיות בהתאם. שלא נאבד את הראש וניסחף עם הרגש, כן?
ופתאום החייל הזה, מכונת הלחימה המשומנת שהרימה כלי נשק וירתה בקור רוח באדם שלפחות על פניו לא היווה איום, הוא לא יותר מילד מגודל וחסר אונים שמישהו דחף למדים. אז בואו נסלח לו. זה היה יום קשה. תקופה קשה. חיים קשים. ואתם יודעים איך זה ילדים, אוהבים לעשות שטויות כמו לאהוד קבוצת כדורגל ולהעריץ את "הצל" ולהפר נהלי פתיחה באש. בסך הכל, כמו כולנו, בסוף היום הוא צריך רק חיבוק חם ועורך דין טוב.
