ראש הממשלה שלי הוא לא רק מנהיג. הוא גם סחבק. אבל בקטע טוב כזה. דמות חמה ופתוחה שמדברת איתי בגובה העיניים. והוא כותב בפייסבוק שלו כך סתם בצהרי היום: אני כאן עכשיו כדי להשיב לשאלות שלכם. זה כמעט מעלה בי דמעות מרוב שננגעתי בלב. מתי בפעם האחרונה מישהו רצה להקשיב לי? כולם כזה "אני עסוק", "תביאי טופס 77", "נייט גבריש עברית". והנה, ראש הממשלה, הראשון לשמו, מלך האנדלים ומגן שבע הממלכות, בא הכי פתוח ואומר: יאללה גיברת. אני פה בשבילך. שוט.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול את ביבי. מתי יבוא שלום? עד מתי פולין 1942? כמה כפיות של בולשיט אני אמורה לבלוע ביום כדי להפסיק להרגיש מה שקורה פה? איזה דמות מ"שובר שורות" אתה? האם גרבר עשוי מתינוקות משומרים ואם לא, למה יש תמונה של תינוק על האריזה? מה מדביק את השיער שלך למקום? בא לפה הרבה? ער? מה זה נבדל? זה נכון שתישאר ראש ממשלה לנצח נצחים ומי שלא טוב לו שיהיה יום טוב לו בברלין? אבל אני לא מקלידה אף אחת מהשאלות האלה. אולי אני פוחדת לגלות שגם לביבי אין תשובות להכל. ואולי אני לא הולכת לאהוב את התשובות שלו. ואולי בכלל יבאס אותי שוב לגלות שיש לו רק תשובה אחת.