אני זוכר שפעם, בטקס יום הזיכרון בגיל 14 בנוער העובד, אף אחד לא אמר "תם הטקס" אחרי התקווה בסוף, ונתקענו – נשארנו לעמוד עוד איזה חצי דקה, אולי יותר, בלי לדעת מה לעשות, עד שמישהו קם למיקרופון ואמר את המילים. פעם אחי הקטן בכה בצפירה ואמרתי לאמא שלי שאסור לה לגשת אליו. הייתי בגן. בכיתה ד' היה מופע בלט של בנות שרקדו כאילו הן עבדים במצרים ואז אסירות בשואה. ביום השואה בכיתה ו' הייתי מורה בהצגה והיה לי כובע של גטו וקיוויתי שימחאו לי כפיים למרות שאסור. בתיכון התלמיד הערבי ישב מחוץ לטקס בגופייה. אני לא יודע אם בכוונה.

בטקס בלוחמי הגטאות היה נראה לנו חוצפה שיש כאלה שמעשנים בזמן הטקס כי לא היינו מעשנים אז, ולא הבנו שבעצם אין זמן יותר מתאים. באותה תקופה הכרתי אנשים שבבוקר הלכו לטקס של הבית ספר, אחר כך לטקס בנוער העובד, ומשם לטקס העירוני. הם היו מצטייני הזיכרון הקולקטיבי.

היו גם מסעות לפולין. לפי הסיפורים נהנו שם כי היה סקס ואלכוהול אבל גם כי היה קשה. היו שלקחו מזכרות כמו נעליים מהתצוגה. באחד המסעות כמה חברים שלי התעללו בצורה דוחה באחד התלמידים וכל כפר סבא דיברה על זה. בטקס בגיל 17 היתה מישהי שרקדה בבגד גוף והיתה מדהימה. לא ידעתי אם זה בסדר להסתכל על המחשוף אז הסתכלתי בעצב. אני עומד בצפירה כי אני מפחד שאנשים ייעלבו. יש קטעים שמקריאים בטקסים שלא חשבתי מעולם על המשמעות שלהם. אני לא חושב שאני היחיד. יש שירי שכול מצוינים – החול יזכור והחיטה צומחת שוב. אבל יש בעיה ברעיון של שירי שכול. זה מפריע שהשיר לא עומד בזכות עצמו. הייתי בהופעה של יהודה פוליקר וצעקו לו (באמת) לעשות את יורם. הוא אמר שזה לא מתאים. לא זוכר אם הוא עשה את פרח. זה גם שיר יפה. 

שמעתי על מטיילים ישראלים בצפון הודו שעשו טקס. בצבא דווקא לא עושים עניין גדול מדי, אלא משהו סולידי. יש לזה סיבה. גם אלו שהציבו את הטקסים של יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל כל כך קרוב ידעו מה הם עושים. זה מתיש נפשית. זה מכניס למקום מלחיץ. זה 3 צפירות, זה סיפורי שואה וסיפורי הרוגים ללא הרף. הכל כדי שתחשוב שלא עשית מספיק. שתתבייש. שתלך לצבא. שלא יצטרכו לשלם לך על זה. שלא תבקש הרבה מהמדינה. משהו שהוא יותר ממטס יום העצמאות. שתהיה ממושמע. שתצטרך שיגידו לך "תם הטקס", אחרת תיתקע.