מעשה בשני יהודים שבאו אל רבם ושטחו בפניו צרתם. ויספר האחד בדחילו והנה הוא מבני ירושלים ונגלה לו שמצעד סוטים בני עוולה ותועבה מתרגש לצעוד בחוצותיה כמעשי גויים נפסדים, והיאך ימנע זאת בכל מאודו. השני, שזה מרחוק הגיע לחלות פני השכינה במקום אשר בחר השם לשכן שמו שם, ובדרך נתקל בליסטים וחיות רעות, וגם הוא חרד מקדושת העיר שתופר, חושש ממעשי אונן וזרע רב לבטלה ואף גרוע מכך, והוא לא מעוניין לבטל את מצעד הפריצות, אלא לארגן מצעד מנגד של יראי שמיים לקבל פני הבאים למען השם.

ומה יעשו בדאגתם, ומי יחליט? זה אומר, אדמת ירושלים כולה שלי, וזה – כולה שלי. ושאלו את הרב מי הצודק, ושמע אותם, ונפל אפיים ארצה והיטה אוזנו לאדמה. וחשבו היהודים, הנה נטרפה עליו דעתו של הרב – לא עלינו – הוא כמו אביו, עליו השלום, שחלה ויצא לקבל פני שבת המלכה והוא עירום ועריה. ויקום הרב וירא את מבוכתם ויאמר, "עם אדמת ירושלים שוחחתי". וישאלו השניים ברטט וזיע, יאמר לנו רבנו, מה אמרה אדמת ירושלים, של מי היא? ויענה הרב, "מוסרת היא ששניכם שלה והיא שמה עליכם זין".

בתמונה: תגובה מידתית. צילום: Yael Beeri