"כולנו ליצנים", נכתב על שלט שנושאים המפגינים באחת הסצנות מהסרט המדובר של השנה, "ג'וקר". השלט הוא תגובה לדבריו של תומאס וויין (אביו של באטמן, ברוס וויין הצעיר בסרט), בעל ההון שרוצה לרוץ לראשות עיריית גות'אהם במטרה לנקות אותה מפשע ולכלוך. בנאום בחירות אומר וויין שמי שהרג את עובדיו, הברוקרים לובשי החליפות, הוא כנראה לוזר, ושכל מי שלא עובד קשה ומגיע להצלחה גדולה ולפסגת המערכת הקפיטליסטית כמוהו – הוא ליצן.
האמירה הזאת מצליחה להצית מיני מלחמת המעמדות בסרט, כשהג'וקר נותן לה השראה, בלי שידע שהוא כזה. הרקע לאותה מלחמה היא גותאהם, עיר שמדמה את ניו יורק של שנות ה-80 המוקדמות – מלוכלכת, כאוטית, מסוכנת ואפלה, שהקפיטליזם שלה מקדש ומעריץ אנשים חזקים כמו וויין, ובועט מתוכו ליצנים כמו הג'וקר.
תחושת הכאוס והסכנה הקרבה, היא הסיבה העיקרית לכך שהג'וקר מחזיק את הצופה מרותק במשך 123 דקות: כל רגע נדמה שעשוי לקרות משהו מבעית או גרוע מזה. הדמות של חואקין פיניקס הולכת על הקצה, מסוכנת לעצמה ולסביבתה, מפיגה את המתח רק בעזרת ריקודים קלילים ומופלאים. רוב הזמן הוא פצצת זמן חברתית מתקתקת, שלא זוכה למענה משירותי הרווחה המקוצצים, שלא מקבלת תרופות, שגרה בשיכונים עלובים בפאתי העיר וסופגת עלבונות או התעלמות מבעלי הון כמו וויין.
הפצצה הזאת מובילה בסוף הסרט לאנרכיה, ולוכדת במשהו, גם אם בצורה שטחית ומרומזת בלבד, את רוח התקופה הכאוטית שבה אנו חיים. "האם זה רק אני או שהעולם נהיה מטורף יותר בחוץ"? שואל ארתור (הג'וקר) את העובדת הסוציאלית באחד המפגשים. "האם את אי פעם מקשיבה לי בכלל"? הוא שואל בטיפול האחרון. והוא צודק. העולם אכן נהיה מטורף יותר והרבה פחות קשוב לאנשים מסוגו ומעמדו.
דפוקים וזרוקים בביירות
בגלל זה אולי לא היה מפתיע כל כך לראות מפגינים עטויי מסכות ג'וקר או מאופרים בקפידה כליצנים בהפגנות הענק בלבנון בשבוע האחרון. הרי גם תושבי לבנון הרגישו תקופה ארוכה שהם חיים על הקצה, שהממשלה לא מקשיבה להם, שהעולם בחוץ רק נהיה מטורף יותר עם יוקר מחיה בלתי נסבל ואבטלה של 20 אחוז. כשהגיע המס המופרך של 6 דולר בחודש על שיחות ווטסאפ חינמיות, זה כבר היה הקש שגרם למאות אלפים מהם לצאת למחאה שלא נראתה כמוה במדינה. מחאה עממית, חוצת עדות ופלגים דתיים במדינה. נמאס להם להיות ליצנים.
היו גם כאלו שעטו את מסיכות "בית הנייר", פניו של סלבדור דאלי שנוכסו על ידי הסדרה הספרדית המצליחה, המחקים את שודדי המוסדות הלאומיים או אולי את המוני המפגינים בסדרה, שבעצמם מחקים את השודדים. השפם והגלימה האדומה שוב חידדו את הסנטימנט הכאוטי, את הזרמים התת קרקעיים המבקשים מהפכה.
על פניו, הג'וקרים הדפוקים והזרוקים והדאלים הם השראה קצת קלושה למאבק חברתי. הרי לג'וקר לא היתה כוונה לייצר את המחאה בסרט, הוא לא רצח מתוך אג'נדה או תכנון מוקדם, אלא לרוב נקלע לסיטואציה. הפעם היחידה שהוא יורה מתוך כוונה מלאה ועם חיוך על פניו, זה כשהוא מבין את המניפולציה שנעשתה עליו (להפוך אותו לבידור זול ומהיר דמוי תוכניות הריאליטי של היום למשל).
גם השודדים בבית הנייר, מונהגים בידי הפרופסור רך המבט, עושים שימוש ציני ומודע באמפתיה הרובין הודית שהם מצליחים לייצר ברחובות, כדי לאפשר להם להמשיך במעשי השוד. המסיכות שהם עוטים הופכות מהגנה עצמית לתעתוע, בממשל "הרע" ובאזרחים "התמימים", ואז לפריט פופ-ארט בינלאומי, שהיה פופולרי מאוד בפורים האחרון. פופולרי כמו שיהיו מסיכות הג'וקר בפורים הקרוב.
כשהגיע המס המופרך של 6 דולר בחודש על שיחות ווטסאפ חינמיות, זה כבר היה הקש שגרם למאות אלפי לבנונים לצאת למחאה שלא נראתה כמוה במדינה. נמאס להם להיות ליצנים
ועדיין, הג'וקר מוציא המוני אנשים מהבית. בעיקר לתורים בקופות הקולנוע, בארץ וברחבי העולם, אבל גם כסמל למחאה מעמדית ולרוח התקופה הכאוטית וחסרת הפשר שבה אנו חיים. "כולנו ליצנים", הוא במידה רבה בן דודו של "הכל מטומטם". ביטוי לעולם מוזר ומייאש, שבו הקודים החברתיים, מוסריים, דמוקרטיים מתהפכים חדשות לבקרים, שהיררכיות וסדר מתרסקים מול גלי הפופוליזם, ושאין בו קרקע יציבה או היגיון.
אבל כמו עם המסיכות של בית הנייר, מדובר בעולם מתעתע. מי שנחשב ליצן יום אחד – ביום הבא יכול להיות זה שצוחק אחרון. כי מי הם הליצנים האמיתיים – ההמונים שחשים שנדפקים ומתעלמים מהם? או אולי המנהיגים העולמיים שנהיים דומים יותר ויותר לקריקטורות מטילות אימה? מי צוחק על מי? ומי יצחק אחרון?
הליצן הגדול מהחלומות
ואם כבר מנהיגים מעוררי אימה או צחוק, קשה לחשוב על דמות ליצנית יותר בבמה העולמית מדונלד טראמפ, נשיא ארה"ב (אחריו אפשר גם לציין את המעריץ שלו בבריטניה, בוריס ג'ונסון). טראמפ מגלם את דמות הליצן בצורה מושלמת: במראה, בסגנון ובהתנהלות (ללא גינוני ליצנות כנראה לא היה מעז לכתוב לנשיא טורקיה ארדואן מכתב ברמה של כיתה ג', וזו באמת דוגמא אחת קטנה). אבל טראמפ הוא ליצן מסוכן. כוכב ריאליטי, שבדרכי הפופוליזם, הגזענות, השחיתות ועם עזרה קטנה מרוסיה, הפך לג'וקר המטיל אימה על הדמוקרטיה הגדולה בעולם.
זה אותו טראמפ שצמח בניו יורק של שנות ה-80, עליה מבוססת גות'האם בסרט, שהיתה אז מלאה פשע, אלימות ולכלוך, כמעט ההיפך המוחלט מניו יורק הסטרילית של היום, על שלל האקווריומים של חנויות אפל ומותגיה. למהפך הזה אחראי בין היתר רודי ג'וליאני, שנחשב כמי שביד קשה "ניקה את ניו יורק" והוציא אותה מהשפל כראש העיר בתחילת שנות ה-90. אותו ג'וליאני, שהוא היום היועץ הנאמן ומליץ היושר של טראמפ ברוסיה-גייט, ומואשם כמי שקשר קשר להפללתו של ג'ו ביידן באוקראינה. צחוק הגורל – תומאס וויין של ניו יורק הפך לעוזרו הנאמן של הג'וקר.
הדימוי של הליצן בתרבות העולמית היה תמיד אניגמטי, דו פרצופי. מהליצן העצוב פיירו של מולייר ועד "שיר הליצן" של מרדכי לבנון (שגם אחרי רדת הליל "ממשיך וצוהל"), הפנים החייכניות והשמחה הכפויה מסתירים עצב ובדידות קשים מנשוא, שעם השנים התפתחו בקולנוע לאלימות מבעיתה. הפעם מגויס הליצן לאמירה חברתית, אניגמטית כמוהו. רגע אחד הוא עם הדחויים, בובות ממוכנות וצייתניות שהשיטה דופקת אותם ושחייהם הם בדיחה – ורגע אחרי הוא ליצן מרושע, ג'וקר מטיל אימה, שובר מערכות ויוצר אנרכיה. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא התורה", אמר התלמוד הבבלי. היזהרו גם בבני ליצנים. מהם תבוא המחאה.
