מיד בתום השבעת הכנסת השבוע צייצו מספר חברי כנסת בדבר הצעו החוק אותן מיהרו להגיש מיקי לוי וקארין אלהרר מ"כחול לבן", למשל, עידכנו שהגישו 80 ו-73 הצעות חוק, בהתאמה. ההגשה המהירה הזו ובמשקל, מעוררת שוב את הדיון לגבי עומס החקיקה בישראל, מספרן הרב של הצעות החוק הפרטיות המוגשות ותכליתן.
הכנסת ה-20 שהסתיימה זה עתה היא שיאנית החקיקה בישראל ובמהלך כהונתה הושלמה חקיקתם של 625 חוקים מתוכם 83 הם "הסדרים מקוריים" כלומר חוק המסדיר תחום חדש או מייצר מסגרת חקיקה חדשה ואילו יתר החוקים הינם תיקונים של חוקים קיימים (גם ביטול חוק הוא חוק). אולם מתוך החוקים הללו רק 246 חוקים הינם תולדה של חקיקה פרטית. המספר הזה מהווה 4% מסך הצעות החוק הפרטיות שהוגשו, 5,997 והוא נשאר יחסית יציב לאורך הכנסות האחרונות.
הצהרות חוק עבור התקשורת
חברי הכנסת אינם טיפשים, הם יודעים שהצעות רבות לעולם לא ייראו את אוויר המליאה ולא יגיעו להצבעה. למעשה על כל סיעת בכנסת מוטלת מכסת חקיקה הנקבעת על-ידי ועדת הכנסת בתחילת כל כנסת. ועדת הכנסת קבעה לאורך השנים מכסה של בין 23-26 הצעות חוק פרטיות היכולות לעלות בשבוע כאשר סיעות האופוזיציה נהנות מיחס עודף אל מול סיעות הקואליציה.
כלומר, מלכתחילה לחברי הכנסת ידוע שרק חלק קטן מההצעות שלהם יוכלו להתקדם בהליך החקיקה, אך הם ממשיכים להגיש הצעות פעמים רבות בכדי לזכות לסיקור תקשורתי, אגב נושא ההצעה. הצעות חוק כאלה נקראות פעמים רבות "הצהרות חוק" ובפועל, מבחינה פרלמנטרית הן ריקות מתוכן ולעיתים רחוקות יש להן השפעה על נושא ההצעה.
בעידן שבו הכל מדיד וחברי הכנסת, בייחוד מהאופוזיציה, נמדדים לפי מספר החוקים, השאילתות והדיונים המהירים שהגישו על-ידי שורה ארוכה של גופים אזרחיים, כמו המשמר החברתי, התנועה לאיכות השלטון ועוד – ישנם חברי כנסת הסבורים שככל שיהיו חתומים על יותר הצעות חוק, כך הם יתבלטו לטובה. אגב, בחינה מעמיקה תגלה שישנן הצעות חוק רבות המשוכפלות בין חברי הכנסת כדי להגדיל את מספר החוקים כ"יוזם ראשון" עבור הח"כ.
זילות החקיקה
הצעות רבות אשר הוגשו בכנסת האחרונה יישארו לעד לשכב כאבן שאין לה הופכין אך אין זה אומר שלא הושקעו משאבים בהכנתה והגשתה. כל הצעת חוק עוברת דרך הלשכה המשפטית של הכנסת. זו אחראית על ביצוע התאמות נוסח ופעמים רבות מסייעת הלשכה לעוזרים ולחברי הכנסת למצוא את הפתרונות הנכונים חקיקתית לבעיה לה מבקשים לחוקק פתרון.
הלשכה המשפטית והצוותים הפרלמנטריים מכלים זמן רב באותן ההצעות וזאת למרות שידוע וברור לכל כי אותן ההצעות לא יתקדמו לעולם. הגשת הצעת חוק הינה זכות שאינה מוגבלת כיום וח"כ יכול להמשיך ולהגיש הצעות ככל שיחפוץ.
הבעיה מתחילה כאשר קיים פער מידע בין הציבור לבין המחוקקים. בעוד שהאחרונים יודעים מראש שההצעה שזה עתה הגישו הינה חסרת משמעות, הציבור אינו רואה זאת כך. גם הציבור הרחב וגם הציבור העסקי עוסק כל היום בהצעות חוק המוגשות. בעבורם, ותיאורטית הדבר נכון, כל הצעת חוק שהוגשה יכולה להתקדם.
חוסר רצינות פרלמנטרית
הגשת הצעות חוק "במשקל" משדרת לא פעם חוסר רצינות פרלמנטרית. כל עוד לחברי הכנסת יש את האפשרות להגיש הצעות חוק ללא הגבלה, לא ייעשה תהליך של הבחנה בין עיקר לתפל ומיקוד העשייה הפרלמנטרית בפעולות עם חשיבות גבוהה יותר.
נכון להיום, אופן החקיקה בישראל אינו מוגדר בחוק משל עצמו – אלא בתקנון הכנסת. לאחרונה נשמעו יוזמות מטעם הממשלה לחקיקה "חוק יסוד: החקיקה" אולם בעיני, מהלך שכזה חייב להגיע מתוך הרשות המחוקקת ובפעולה המשותפת לכל סיעות הבית. הרשות המבצעת נהנית כבר היום מעדיפות בהליכי החקיקה ובניגוד להצעות חברי הכנסת, הצעות ממשלתיות בכנסת האחרונה אושרו ב91% מהמקרים, והיו 393 כאלה.
אם חברי הכנסת ה-21 חפצים בשיפור וייעול הליכי החקיקה עליהם ליזום ועדה המשותפת לכל סיעות הבית ולהגיע למתווה מעודכן לחקיקה בישראל ופתרון לריבוי ההצעות – לצד הצורך בהרחבת ויצירת פלטפורמות פרלמנטריות נוספות להעלאת נושאים למודעות וסדר היום.