הבחירות האלה, כמו כל מערכת בחירות בעשור האחרון, מתרחשות תחת צילו הגדל והולך של בנימין נתניהו, ומובן שסובבות סביב דמותו. אולם למרות שהחוסר בפולמוס אידיאולוגי ממשי ניכר, לא יהיה נכון לומר שבזה מתמצים ההבדלים בין הצדדים הניצים. בסוף פברואר כתבה רוית הכט ב"הארץ" מאמר מצוין שבו חשפה רמה שניה שלה הבחירה בנתניהו משמשת רק כסמל וכיסוי.
על פי הכט, קיים במערכת הבחירות הזו, "רובד תרבותי, חברתי, זהותני. מצד אחד: שמרנים, דתיים, שונאי ערבים, הומופובים בעלי תפישה מקילה לגבי שחיתות מוסרית ובעד החלשת מערכת המשפט. מצד שני: ליברלים, תומכי להט"ב, חסידי שלטון החוק ומערכת המשפט, התומכים לכל הפחות בהצנעת הגזענות נגד הערבים — כן, גם בושה בגזענות היא סוג של ערך".
מילותיה של הכט בוטות, אולם הכיוון שהיא מציירת נכון. מערכת הבחירות הזאת סבה בין שתי קבוצות הטרוגניות, אבל בעלות מכנים משותפים יסודיים. האחת מכנסת תחתיה מעגלים שונים של אנטי-ליברליזם ואנטי-הומניזם, של אתנוצנטריזם, של שמרנות ושל לאומנות. השנייה מציגה אתוס שונה: ליברלי, דמוקרטי, פרוגרסיבי, הומניסטי ורפובליקני (במשמעות של מרחב אזרחי משותף). במובן הזה בני גנץ צדק: אין יותר מדי ימין ושמאל, שהרי יועז הנדל ובוגי יעלון נמצאים במחנה הראשון, ומה שמשותף להם ולשלי יחימוביץ' אינם העמדות המדיניות או הכלכליות, אלא היחס לשלטון החוק, למערכת המשפט, לשיח זכויות האדם ולעקרונות הפרדת הרשויות.
מרד ברבנות מול לאומיות אתנית
ואולם בזה לא מתמצה העניין. הייתי רוצה להוסיף ולחשוף רמה שלישית שבה המתח בין שני המחנות המתמודדים בבחירות בא לידי ביטוי. ברמה זו שני המחנות נבדלים באופן שבו הם מנסחים לעצמם את זהותם היהודית. בפריסה כרונולוגית אפשר לומר שהחל משנות התשעים החל שינוי טקטוני באופן שבו מגדירים הישראלים את זהותם היהודית. החלוקה הקלאסית, המרובעת – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים – החלה להישבר, הגבולות בין המחנות הפכו נזילים, והישראלים החלו לתפוס את יהדותם באופן שונה.
מחד, מתוך תהליכים של ליברליזציה כלכלית וחברתית ביקשו רבים לגבש לעצמם זהות יהודית אינדיבידואלית. העניין בבתי מדרש פלורליסטים, בקבוצות תפילה, בנאו-קבלה, בהפרשות חלה, ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, בחזרה בתשובה חלקית ופלואידית, בניו-אייג' יהודי, הפופ יהודי, בפיוט וכיוצא באלה מבטא ניסיונות פרטיים ועצמאיים לחישול זהות יהודית תפורה על פי מידה. איתם מגיע גם המרד ברבנות הראשית ובממסד האורתודוקסי המתממש, למשל, בריבוי חופות מחוץ לרבנות.
מאידך, כריאקציה לגלובליזציה וכהמשך להתחזקות הימין הפוליטי בישראל, יהדותם של אחרים צומצמה לממד האתני. הזהות היהודית שלהם הוגדרה באופן הפשוט והבסיסי ביותר האפשרי, כנובעת מתוך היותם חלק מהשבט, כמי שנולדו לאם יהודייה וכמי שבעורקיהם זורם דם יהודי. בהמשך לכך המרחב הפוליטי הוגדר עבורם דרך מפתח אתני: הם העצימו מגמות ציוניות של לאומיות אתנית והחלישו עקרונות ונורמות המקובלים בדמוקרטיה ליברלית.
השינוי התחיל והתרחש בראש ובראשונה אצל החילונים. מסיבות שונות קבוצה זו נקלעה ראשונה למשבר הזהות שהוליד חיפוש מחודש. אולם כקבוצת הרוב וכאליטה התרבותית במדינה, ותוך הישענות על תהליכים כלל-מערביים, השינויים בזהות היהודית שהיא הובילה חלחלו אל ה"שבטים" האחרים – הציונות הדתית והחרדים.
כיום כבר אפשר לראות כיצד הדבר מתגשם בחלוקה הפוליטית: הימין יותר אתנו-לאומי (מחוק הלאום דרך הר הבית ועד כהניזם), השמאל מאמץ יהדות פלורליסטית (מהפרשות החלה של ליהיא לפיד, דרך ח"כ כמו רות קלדרון ועד מאבק הכותל). מהליכוד ימינה, עליונות העם היהודי – לא רק על העם הפלסטיני אלא גם על שלטון החוק – הפך לעיקרון מסדר. ואילו כחול-לבן, כאמור לעיל, תופסים את יהדותם כחלק מתפיסת עולם הליברלית, ולא כמנוגדת לה.
הבחירות האלה, אפוא, מתנהלות בין שני מחנות הנושאים כל אחד תפיסה שונה של זהות יהודית. תוצאותיהן יקבעו איזו תפיסה תקבל דחיפה ותתחזק בשנים הקרובות.
ד"ר תומר פרסיקו הוא מרצה אורח במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ועמית מחקר במכון שלום הרטמן