מאות אלפי אנשים מתייסרים בתוך גטאות כמה צעדים ממרכז העיר המרכזית של ישראל, וממשלות ישראל נזכרות בהם רק כשהן מגבירות מפעם לפעם את האש מתחת למחבת ומנסות להקפיץ עליו מנדטים. השבוע מלאה שנה לקבלתו וביטולו, תוך פחות מיממה, של מתווה האו"ם, וההקפאה כבר נותנת אותותיה.
תשתיות שכונות הדרום קורסות, ולאחרונה הביאה התברואה הירודה מכה של עשרות אלפי חולדות שעלו מהביוב וחודרות לבתים. חלק מהמתווה כלל הקצאה מיידית של מיליארד וחצי שקלים לשיקום השכונות, אבל ברגע שהלך המתווה – הלך הכסף.
קהילת מבקשי המקלט קורסת כלכלית בגלל חוק הפיקדון, ובבתי הספר מספרים שההזנחה ארוכת השנים כבר ניכרת בילדים ובמתבגרים: קושי בקריאה ובכתיבה גם בגילאי תיכון, אבחונים תכופים של בעיות למידה, תזונה לקויה שמתבטאת בתת משקל או בעודף משקל. ילדי הקהילה מגיעים ל"בייביסיטרים", מחסני הילדים הידועים לשמצה, לעיתים כבר בחמש וחצי בבוקר, כשהוריהם יוצאים לעבוד, וחוזרים לשם אחרי הלימודים, חלקם עד חצות.
היעדר המדיניות כלפי מהגרי העבודה, ובהמשך כלפי מבקשי המקלט, מלווה את ממשלות ישראל מאז תחילת שנות ה-90, ואין ממשלה אחת שלא תרמה את חלקה להנצחת המצב ולדיכוי שכונות הדרום (כולל שרי פנים ממפלגת שינוי החילונית, וראשי ממשלה לא מן הימין, כמו אהוד ברק ואהוד אולמרט) – אבל ממשלת נתניהו מצטיינת גם בזה.
דרום העיר וקהילת מבקשי המקלט שבה היו אחד הנושאים שהממשלה הזו עסקה בו, לפרקים באובססיביות, כשהיא מחזרת אחרי פעילי שכונות אגרסיביים כמו שפי פז, מפלרטטת עם סוכנות הפליטים האו"ם ואז דוחה את ידה המושטת, משוטטת באפריקה כאחוזת אמוק לחפש "מדינה שלישית", ממציאה כזו כשאינה מצליחה לחתום הסכמים, נלחמת במבקשי המקלט בבג"צ, מפסידה, נשבעת שפסקת התגברות עוד שניה עוברת, נאלצת לסגור את מתקן "חולות" ולפזר את כלואיו בארץ, חוזרת על המנטרה של גירוש, ובפועל – מגרשת פחות מכל ממשלה אחרת.
אין מדיניות, רק פרובוקציות
ההוצאה היחידה מהארץ כיום היא של מי שבאים מיוזמתם, נואשים, לבקש כמה דולרים כדי לחזור לאפריקה, ושל ילדי הקהילה הפיליפינית שנולדו בישראל ומגורשים עכשיו. בין היתר נעשה ניסיון של שר הפנים לגרש כמה מאות מתושבי קונגו שיש להם הגנה בגלל מלחמת האזרחים בארצם. לא חלפו כמה חודשים, משרד החוץ הסביר לו שזה בלתי אפשרי, והוא החזיר את ההגנה.
מן הצד השני התפתח מאבק חברתי אדיר ממדים שנמשך חודשים רבים, הגיע לציבורים רחבים יחסית ובשיאו הפגנה של כ-20 אלף איש ברחובות התחנה הישנה והפעלת לובי מסיבי שהביא לעצירת הגירוש. אבל גם לאחר שהגירוש נעצר מדיניות אין, וההתעללות במבקשי המקלט מגיעה לשיאה. סבלם מגביר את סבלם של תושבי השכונות שבהן הם חיים, וכל מוצא לא נראה באופק. נתניהו נוהג להתגאות בחומה שהקים בגבול מצרים ועצרה את ההגירה מאפריקה לישראל, אבל הוא רחוק מאד ממציאת פתרון עבור אלה שכבר נמצאים כאן ועבור שכניהם.
באופן מפתיע, נושא מבקשי המקלט לא עלה כמעט בבחירות משולחות הרסן האלה, למעט ביקור רעשני השבוע של השרה אילת שקד בתחנה הישנה יחד עם שפי פז. קשה להאמין שנתניהו חושש שמישהו יזכיר לו שהפתרון היה אצלו ביד – בתמיכה נחרצת של השר אריה דרעי והצוות המקצועי של משרד הפנים – ושהוא לא הוציא מבקש מקלט אחד מישראל כבר הרבה מאד זמן. סביר יותר להניח שהוא חושב שהבייס שלו פחות מוטרד כרגע ממבקשי מקלט, ונראה שכל המפלגות האחרות חושבות בדיוק אותו דבר.
הפעם הבאה שהנושא יעלה על הפרק תהיה כשמישהו יזדקק לו כפרובוקציה מסיתה, או כשיקרה אסון. אלימות, רצח אישה, או עוד ילד מת ב"מחסני הילדים". אנחנו חייבים לזכור: ההצעה של האו"ם עדיין על השולחן. המשא ומתן יצטרך להתנהל באמת (ולא על ידי שרת משפטים שטענה שלא היה לה מושג). התנאים אולי יהיו טובים קצת פחות (בכל זאת, לא בכל יום מציעים לקחת ממך 16 אלף מהגרים לא חוקיים למדינות אחרות) – אבל זו עדיין התכנית היחידה להצלת הגטאות של תל אביב.
[rev_slider alias="photography-carousel6"]
