קוראים לו מ', הוא מצביע אדוק של המפלגות החרדיות ומעריץ מושבע של ביבי המלך. הוא מגן בחירוף נפש על הבלוק הלאומי ואוטם אוזניו משמוע ביקורת. השבוע לראשונה השתחררה ממנו מחשבת כפירה. "איך ייתכן שראש הממשלה מגנה את דברי מרן הראשון לציון יצחק יוסף, אבל לא אמר מילה כשאלכס קושניר השמיץ את הציבור החרדי?", תהה באוזני חבריו. הדמות הדמיונית מ' הלכה רחוק כשהעזה למתוח ביקורת על המנהיג הדגול, בשמו המפורש, אבל תחושת הזעם וחוסר האונים משותפת לרבים מבני הציבור החרדי.
קמפיין בחירות של "ישראל ביתנו" משווה את החרדים לחמאס, שניהם איומים קיומיים – והעולם שותק, אין קול ואין עונה. חבר כנסת בישראל נכנס לצניעותן של נשים ומסביר כי שמירת הטהרה מובילה לכך שאין מיטות בבתי החולים – ועולם כמנהגו נוהג. קולות מחאה חלושים נשמעים מפי אנשי תקשורת ושותפים טבעיים בימין, אבל הארץ לא הזדעזעה. דבריו נשארו במרחב הלגיטימיות, הייתכן?
הדרך הקלה היא כמובן להתחפר עמוק בתוך עצמנו ולהכריז על מסקנה עגומה: כולם שונאים את הציבור החרדי, מגזר לבדו ישכון. מה שלא יעזו להגיד על אף קבוצת אוכלוסייה אחרת בישראל, יוכלו להטיח בגאון בנו, ולאף אחד לא יהיה אכפת. למה זו דרך קלה? כי היא משליכה את האחריות על כולם חוץ מאיתנו. אנחנו קורבנות שנאה לנצח.
כולם רודפים
האם כולם אשמים חוץ מאיתנו? אולי, אבל בואו נבחן אופציות נוספות. כותרת שהתפרסמה ב"דה מרקר" באחרונה, דיווחה על פערי תשלום המיסים בין המגזר החרדי לציבור החילוני (2,854 שקל לחודש). מדובר בנתון שלא מנותק מההיגיון: הציבור החרדי לוקח חלק קטן יותר בשוק העבודה ועל כך גאוותו. העדפת חיי רוח על פני חיי חומר. לא חולפות דקות מפרסום הכותרת עד ששלל המסבירנים החרדיים מתנפלים בחמת זעם וצועקים במקלדת ניחרת: ה-ס-ת-ה.
בוועידה שערך אותו עיתון מסית, משוקץ ונתעב – בשיתוף רדיו "קול ברמה" – נשא דברים נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון. הנגיד הגיד נתונים על הכנסות משקי הבית, על התוצר לנפש, והיתה לו גם תחזית: אם השתתפות החרדים בשוק העבודה תיוותר כפי שהיא כיום – תידרש העלאה במיסים. התגובות לא איחרו לבוא. "מי שמכונים רפורמיים עוסקים בספירת חרדים בהתנשאות יהירה ובגזענות אנטישמיות", היו חלק מהאמירות של ח"כ ישראל אייכלר.
למען האמת, מיותר להתרכז בדוגמאות ספציפיות. מדובר בהרגל קבוע בחיינו, שבו לוקחים כל שביב התבטאות שנאמרת כלפי החרדים ומדביקים בראשיתה את הכינוי: "הסתה".
אם היה מדובר בהרגל תקשורתי מגונה, ניחא. אך למעשה מדובר באסטרטגיה של קברניטי ופוליטיקאי המגזר. ממחקר שערכתי עולה התוצאה הבאה: בכל פעם שהמפלגות החרדיות לקחו חלק בקואליציה, שקט ושלווה ירדו על ישראל. בכל פעם שנציגינו היקרים שהו באופוזיציה – שומו שמיים, הזדעזעה ארץ. כולם רודפים, שונאים, אנטישמים, שרק עומדים עלינו לכלותינו. מעולם לא נמצא מקרה שבו המפלגות החרדיות ישבו באופוזיציה כדרך כל הארץ, כי פעם אתה חלק ממוקדי הכוח ופעם אתה נדחק. לא ולא. הם ידגישו שזה נובע מרדיפה אובססיבית נגדם וחמור מכך, נגד תורת ואלוקי ישראל.
בכל פעם שהמפלגות החרדיות ישבו באופוזציה הם ידגישו שזה נובע מרדיפה אובססיבית נגדן וחמור מכך – נגד אלוקי ישראל
מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות, אוסף מגזרים, פסיפס של אוכלוסיות. לכל אחד אמונות משלו, צרכים משלו וסדרי עדיפויות שונים. כולם חוסים תחת "ישראליות" אחת חמקמקה, כולם מצטופפים תחת אותם חוקים, משאבים, מרחב ציבורי, ורשות מחוקקת. לכל קבוצה הזכות להשמיע את קולה ולקדם את צרכיה. שוויון בנטל או ערך לימוד התורה? דיון ראוי; תחבורה ציבורית בשבת או סטטוס קוו? – שאלה נהדרת; השקעה בחינוך ממלכתי או תקצוב רשתות פרטיות? – שווה דיבור.
מפלצת ושמה לפיד
לפני עשור קם יהודי בשם יאיר לפיד ופתח מפלגה. בין היתר ביקשה מפלגת "יש עתיד" לשנות את סדרי העדיפויות ולתת משקל משמעותי למעמד הביניים. המפד"ל דואגת למתנחלים? "אגודה" דואגת לחסידים? "יש עתיד" דואגת לישראלים חילונים ממעמד הביניים.
הוא עשה את זה אגרסיבי, מתלהב, אולי דורסני. אבל הוא היטה בדרך לגיטימית את סדרי העדיפויות לכיוונו. האם לפיד שונא חרדים? ייתכן, אך לפחות לפי דבריו – עליהם חזר ושנה – הוא אינו מונע משנאה. הוא סבור שצריך להיות שוויון בנטל. לטעמו מדינת ישראל צריכה לממן חינוך שמצמיח תלמידים תועלתניים למשק, והוא גם היה מעדיף שלא תהיה כפיה דתית.
מאז לפיד אפילו התמתן. הוא לומד, מקשיב, ומנסה לא פעם להושיט יד לחרדים. כל זה כמובן לא עוזר לו. אין מילת שנאה אחת שלא הודבקה לו, לנצח הוא יוחרם ויואשם כשונא ישראל. קשה למצוא זאטוט חרדי שלא גדל על ברכי השנאה למפלצת ושמה לפיד.
מבחינה פוליטית מדובר באסטרטגיה חכמה. או שאתה בצד שלנו או שאתה מסית, שונא ורודף. אין אמצע, לעולם לא ניפגש לדיבור ענייני. והפחד, הו הו כמה הוא ישתק. מי שיעז להתעסק איתנו, לעולם לא תהיה לו תקומה פוליטית.
להצלחה הפוליטית יש מחיר. כי אם לוקחים כל יריב ראוי ובר פלוגתא הוגן, והופכים אותו למפלצת של רוע; אם כל ניסיון להציג עמדה לגיטימית אחרת הופך להסתה – האוזניים כבר נאטמות. אם רצון של אמא לשוויון בנטל בין הבן שלה לבין תלמיד ישיבה הוא הסתה – אז האשמת נשים שטובלות במקווה בקריסת מערכת הבריאות תעבור בשקט. הבנאליות של ההסתה.
לפיד התמתן. הוא לומד, מקשיב. כל זה כמובן לא עוזר לו. אין מילת שנאה אחת שלא הודבקה לו, לנצח הוא יוחרם ויואשם כשונא ישראל
לפוליטיקאים החרדים המחיר הזה שווה. עדיף להם שנספוג הסתה מגונה ונמוכה מאביגדור ליברמן, מאשר לשבת לדיון רציני עם לפיד. כמה נוח להיות נרדפים משנאה עיוורת והסתה זולה, מאשר להתייצב לשיח כנה על סדרי עדיפויות מול יריב ראוי. חיפשתם סיבה למה הם מתחייבים לא לשבת עם לפיד באותה קואליציה לנצח, אבל לא משמיעים את אותה התחייבות כלפי ליברמן? כי הסתה נגדכם לא באמת מעניינת, התמודדות רצינית מול מי שמאתגר את השיטה הרבה יותר מפחידה.
ויש עוד מחיר קטנטן, איזוטרי, חסר משמעות. הפיכת כל יריב לגיטימי לעוכר ישראל לוקה בחוסר יושרה, במניפולציה, באי צדק שאולי משתלם פוליטית אבל חוטא לאמת. ויותר מכך, אנחנו מאבדים את הזכות שלנו לדיון ענייני עם החלקים האחרים שמרכיבים את החברה המיוחדת הזאת. הם אחים שלנו, שותפים לדרך. להם וגם לנו מגיע שיח הוגן. בואו נדבר בגובה העיניים.