"גזענות עיצבה את ההיסטוריה שלנו, היא מאיימת עכשיו להשפיע על עתידנו… גזענות לבנה היא האחראית העיקרית לזעם הנפיץ בערים ובשונות שלנו… עבור חלק מהשחורים המשטרה הפכה למייצגת של כוח לבן, גזענות לבנה ודיכוי לבן, והעובדה היא שלעיתים קרובות המשטרה אכן משקפת ומייצגת את התפיסות הלבנות הללו".
המילים האלו לא נכתבו אחרי הריגתו של גורג' פלויד בידי שוטר. הן גם לא נכתבו אחרי שמייקל בראון, אריק גרנר או פרדי גריי נורו, נחנקו והוכו למוות בידי שוטרים בשנים האחרונות – אלא כבר ב-1968.
את הקולות של המפגינים שהעלו כעת את הדרישה לקיצוץ בתקציב המשטרה (Defund the police) או לפרק אותה (Disband the police), צריך לקרוא דרך השורות הללו, שנכתבו לפני למעלה מ-50 שנה.
אז, בעקבות סדרה של מהומות ברחבי ארצות הברית, מינה הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון ועדה לבדיקת האירועים. "הפתרון האמיתי היחיד וארוך הטווח למה שקרה הוא טיפול בתנאים שמולידים ייאוש ואלימות", אמר הנשיא בנאום לאומה בעקבות מסקנות הוועדה. "כולנו יודעים מה הם: בורות, אפליה, גזענות… ללא טיפול בהם לא תהיה אמריקה חברה הוגנת ומתפקדת".
מאז התרחשו בארצות הברית שורה ארוכה של אירועים אלימים ולאחריהן מחקרים מלומדים על גזענות משטרתית, ועדות שהגישו דוחות מפורטים שאישרו את המחקרים המלומדים, ובעיקר הרבה מאוד רפורמות שנועדו לתקן. ועדיין, פלויד, בראון, גריי וגרנר מצאו את מותם בידי שוטרים, ורבים אחרים מוצאים עצמם שוב ושוב חשופים לאלימות משטרתית או להזנחה משטרתית.
המוטו של המשטרה האמריקאית – to Serve and Protect – להגן ולשרת – הוא סיסמא ריקה עבור מי שרואים במשטרה בעיקר איום או מיטרד.
בתי כלא במקום רווחה
כברת דרך עברה המשטרה משוטר המקוף הידידותי והלא חמוש אל הלוחם הכמו-צבאי המאיים והמרתיע. השינוי הזה איננו רק של המשטרה עצמה, אלא של החברה כולה שהפכה את המשטרה לכוח המגן על הסדר החברתי והכלכלי שאותו ביקשה לשמר.
פערים חברתיים, עוני ואפליה הולידו פשיעה ואלימות, ואלה בתורם הובילו להתרחבות של מערכות שיטור וכליאה. בהתאמה, התרחבו גם סמכויותיה של המשטרה והתחומים שעברו לאחריותה. במקום מערכות רווחה וחינוך – שוטרים ובתי כלא.
פערים חברתיים, עוני ואפליה הולידו פשיעה ואלימות, ואלה בתורם הובילו להתרחבות של מערכות שיטור וכליאה
בהדרגה הפכו המשטרות ברחבי ארצות הברית לארגונים כמו-צבאיים. מול האיום מבפנים (המלחמה בסמים, למשל) נרכשו כלי נשק מעודפי הצבא, יחידות לוחמה בטרור הוקמו וטקטיקות צבאיות אומצו.
לא נדרש זמן רב כדי להבין את המחיר של השינוי, ובעיקר על מי יושת המחיר הזה. המלחמה בסמים נוהלה באגרסיביות בעיקר בשכונות העוני השחורות, למרות שמחקרים מראים ששימוש בסמים זהה אצל לבנים ושחורים (אפשר להניח שפשיטה משטרתית על מעונות האוניברסיטה היתה מוצאת לא מעט סמים).
אסטרטגיות של שיטור תקיף כמו ה"חלונות השבורים" (הקפדה על הסדר במרחב הציבורי כאמצעי להפחתת אלימות), היו פופולאריות בעיקר בקרב אוכלוסיות לבנות אמידות על חשבון מי שהיו ב"מקום הלא נכון". שיקול הדעת שניתן לשוטרים בבואם למנוע פשיעה, הוביל לעיכובים רבים ומיותרים של אזרחים שומרי חוק, שצבע עורם היה הסיבה היחידה לחשוד בהם.
וכצפוי, למדיניות המשטרתית הזו היו קורבנות ואלו גררו מחאות, שהובילו בתורן לסדרה ארוכה של רפורמות שהיו אמורות להביא לתיקון. כך נעשה מאמץ לגייס שוטרים מבין קבוצות מיעוטים, כדי לגוון את שורות.
הטענה היתה ששוטרים אלה יגבירו את האמון במשטרה וישנו אותה מבפנים. בפועל השפעת הגיוון נותרה שנויה במחלוקת. במקרים רבים לשוטרים אלה לא היתה השפעה ממשית. הם נדרשו "ליישר קו" עם הארגון ועם המדיניות הקיימת.
מאמץ נוסף היה בתחום ההכשרה. שעות ארוכות הוקדשו ל"הכרת האחר", לסובלנות ולהקניית תפיסות של שירות. גם במקרה זה התוצאות נותרו שנויות במחלוקת. לעיתים קרובות מה שנלמד באקדמיה נמחק תודות לסוציאליזציה שעברו השוטרים החדשים בידי עמיתיהם הוותיקים.
הקו הכחול הדק
לתגובה המשטרתית על אירועי אלימות היה סדר כמעט קבוע. ראשית, הכחשת האירוע ("לא קרה מעולם). שנית, הטלת האשמה על האזרחים המעורבים ("השוטרים הגיבו לאלימות"). אחר כך, כאשר לא ניתן היה להפריך את העדויות, צמצום האירוע לשוטרים "חריגים".
ראשי ערים ואפילו מפקדי משטרה התקשו להוביל רפורמות שעוסקות בטיפול בשוטרים אלימים או גזענים. בתרבות המשטרתית הארגונית התפתח מה שמכונה בארצות הברית "הקו הכחול הדק", זה המפריד בין הסדר והבטחון שהמשטרה היא חלק ממנו לכאוס שבעברו השני. הביקורת על המשטרה, או הדרישה לטיפול באלימות המשטרתית צוירו כמי שמבקשים להחליש את המשטרה ולפגוע בבטחון הציבור.
רבות מהרפורמות התנפצו מול איגודי שוטרים חזקים שסירבו לשתף פעולה. איגודים אלה, שבאופן פרדוקסלי נתמכים בידי כוחות שמרנים המתנגדים נחרצות לאיגודי עובדים, צברו כוח פוליטי רב, קשרים פוליטיים ובהתאמה, גם נכונות להתעמת ישירות עם ראשי ערים או מפקדי משטרה.
ראש עיריית ניו יורק, ביל דה-בלאסיו התעמת עם המשטרה אחרי שסיפר שהזהיר את בנו (שצבע עורו שחור) מפני הסכנות שבמפגש עם שוטרים.
ממפקד משטרת מיניאפוליס, מדריה ארדונדו, האפריקאי-אמריקאי הראשון בתפקיד, ציפו שיוביל שינוי במשטרה. בעבר תבע ארדונדו יחד עם ארבעה מעמיתיו את המשטרה על גזענות כלפי שוטרים אפריקאים-אמריקאים וזכה.
אבל מול תרבות ארגונית מושרשת של גזענות ממוסדת, גם הוא – למרות הגיבוי שקיבל מראש העיר – התקשה להוביל שינוי מקיף. כל מה שנותר לו היה לפטר את ארבעת השוטרים המעורבים בהריגתו של ג'ורג' פלויד.
חוק או סדר
תנועת Black Lives Matter קיימת כבר שבע שנים והפגנות סוערות היו גם אחרי מותו של בראון בפרגוסון ב-2014 ואחרי מותו של גריי בבלטימור ב-2015. אבל ההפגנות הפעם היו רחבות יותר, קשורות במשבר הכלכלי שפגע קשות בקהילות האפריקאיות-אמריקאיות ומכוונות גם כלפי ממשל שנתפס עוין וציני במיוחד.
ובעיקר, רבים מהמפגינים קצו בהבטחות של עוד תהליכי שינוי הדרגתיים, הכשרות שוטרים וטיפול באלימות המשטרתית. עכשיו הם דורשים לשים קץ לתרבות משטרתית גזענית, לקצץ בתקציבי המשטרה או לפרק אותה.
רבים מהמפגינים קצו בהבטחות של עוד תהליכי שינוי הדרגתיים, הכשרות שוטרים וטיפול באלימות המשטרתית. עכשיו הם דורשים לשים קץ לתרבות משטרתית גזענית
הרעיונות האלה הן מעל לכל ביטוי לשבר העמוק שנוצר בין המשטרה לאזרחים וההגיון שעומד מאחוריהם הוא פשוט: אם המשטרה ממילא אינה מגינה עלינו, או אפילו מהווה איום, מה הטעם בקיומה? הם מציעים להעביר את תקציבי המשטרה לעובדי רווחה או חינוך, ולצמצם את אחריותה לתחומים מוגדרים.
התומכים בפירוק המשטרה מציעים רעיון עוד יותר רדיקלי: פיטורי כל השוטרים ובנייה מחדש של משטרה שנועדה לשרת ולהגן על כל האזרחים, תוך גיוס של שוטרות ושוטרים שיתאימו לסדר היום החדש. לפי ההצעה, איגודי השוטרים ייתפקדו כארגוני עובדים המגינים על זכויות החברים (שכר, פנסיה וזכויות) ולא כמי שמונעים פיקוח ואחריותיות.
מול הדרישה לשינוי עומד דונלד טראמפ, נשיא רפובליקני שמתאר את המפגינים כאנרכיסטים ופורעי חוק, מגבה את המשטרה וקורא לה להגביר את האלימות.
בהפגנות בשבועיים האחרונים אפשר לראות מופעים מרשימים של סולידריות. אזרחים לבנים שמסרבים להמשיך לעצום עיניים, פוליטיקאים גם ממרכז המפה הפוליטית המתחייבים לשינוי, ואפילו מפקדי משטרה המודים כי נדרש שינוי משמעותי. אבל כמו שציינה וועדת קרנר לפני למעלה מחמישים שנה, המשטרה היא רק הסימפטום לבעיות עמוקות ורחבות הרבה יותר, כמו עוני וגזענות, שללא טיפול בהן ביטולה או צמצומה של המשטרה עלול שלא להספיק.