כל שאני יכול לחשוב כעת הוא שזה ה-MeToo הגדול שלנו. זו הטראומה הנוראה של כולנו. שנים של פחד מלהיות קורבן. אתה רואה מסביבך אנשים שנפגעים בגוף ובנפש מהתעללות. אתה מכיר את משפחותיהם, שמאז לא עוצמות עין. אתה מפחד להגיע למצב הזה בעצמך, שתהיה בידיים שלהם, שיתעללו בך, שלא תוכל לצעוק, שלא יידעו, שזה ישבור אותך, שזה ישנה אותך לנצח.

אתה נזכר במקרה, חצי מקרה של התעללות. משהו שהיה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. בנס לא הסתיים.

וכשזה יקרה, אתה לא תצעק. אין לך מילים לצעוק. זה חלק גדול מהבעיה. אתה תבכה דמעות שקופות. שקופות כמוך.

בסוף, באיחור רב, הקרובים לך יידעו. איכשהו יוודע להם, אולי יראו בסרטון מצולם במשטרה. הם יבכו. ויצעקו. ירוצו לכנסת, ואז ייווכחו שוב שבפעם הקודמת כולם היו כל כך מבינים ואפילו פיטרו מישהו, כדי להראות שהם עושים משהו.

הבעיה היא, שלאחר זמן מה, הם החזירו אותו, בשקט-בשקט. לא את המטפל שהכה באגרופים, משך בשיער, כיבה סיגריות, צעק עליך, השתין עליך. אנס.

לא, הם החזירו את הזכיין שהיה אחראי עליו ועל אחרים במוסדות נוספים. את המתעלל הראשי שלך. זה, שמחדליו צילקו את נשמתך לנצח.

מזל טוב, לארגון "אלאור", שבחלק ממוסדותיו התנהלה סאגת האימים: "חמישים גוונים של התעללות בחסרי ישע". מזל טוב על חזרתך בדלת הראשית כזכיין של משרד הרווחה להפעלת "בתים לחיים" לאוטיסטים בחמש השנים הקרובות. נכון, אין הרי מועמדות למכרז כזכייה במכרז, אבל כבר בשלב זה הצלחת מאוד במקום שבו היית אמור להיכשל מיידית, במדינה עם התנהלות מנהלית תקינה וחוש מוסרי סביר.

אתה הוכחת שכח ההתמדה והעמידות של זכיין ממשלתי כושל אך ותיק הוא מעל ומעבר למחדליו הפליליים של הזכיין ובטח שמעל ומעבר להכרזות השר שדחה מחדלים אלה בשאט נפש. הראית לנו באותות ובמופתים שחישובים כלכליים דוחקים הצדה את טובת האדם חסר הישע. בקצרה, אתה מגלם בהצלחתך את תמצית (אי) המדיניות של משרד הרווחה בנושא הוסטלים.

הלילה, יבכו מוכי הטראומה של מוסדותיך: אבות, אימהות, אחים, אחיות. אלה שפוחדים מדי יום ממה שהם אינם יודעים כעת. כפי שלא ידעו קודם.

ואנשים כמוני, איל שחל, שמקליד את דברי באצבע אחת, אבל מתקשה לדבר, מוגדר בתפקוד נמוך וזקוק לעזרת הזולת 24/7. ישמרני אלוהים מלבוא בצל קורתך, ארגון "אלאור".