מתעוררת אישה בשבת בבוקר ומגלה שהיא בניינטיז. לכאורה הכל אותו דבר: הבית בפרבר המזרחי של תל אביב אותו בית, העצבים על הילדות שישנות עד הצהרים אותם עצבים, וגם כאב הראש הקל שנותר מערב חג שני דומה לזה של חג ראשון. מה נשתנה אם כך? היא עושה מה שעושה כל נפש שמתעוררת בבוקר שבת, חג או יום חול, וניגשת לסלולרי. הסלולרי, ובכן, הפך למנהרת זמן.
מבעד לערפילים היא נזכרת שהעלתה פוסט אמש, אחרי שעייפה מלשמוע גזען/ לא גזען/אמר/לא אמר/ בצחוק או בהומור. היה זה פוסט די בסיסי, היא זוכרת, שסיפר בפעם הראשונה איך הלכה לראיין את שלמה גרוניך, אז זמר ממש מפורסם, בטח היתה לו הופעה או תקליט, על אותה הופעה/תקליט, ואיך אחרי הראיון הוא הציע לה להמשיך לחדר המיטות.
האישה, שהיתה אז בת 20 ומשהו ועבדה כעיתונאית ממש מתחילה בעל השרון, היתה המומה מההצעה, מלמלה משהו (היתה ביישנית וקלה למבוכה, בטח גם הסמיקה והזיעה), והלכה משם.
ועכשיו הסלולרי מקיא תגובות, ציוצים ופוסטים כמוכה מלריה. חלק מהם מחממי לב ומבטיחים שהם מאמינים לך (תודה, אבל בינינו, מי תמציא דבר טיפשי כמו הצעה דוחה של שלמה גרוניך בשנת תשעים ומשהו?), וחלקם, כאן מגיע החלק של מכונת הזמן – מהניינטיז. חוץ מ"מכוערת תגידי תודה שמישהו הסתכל עליך לפני שלושים שנה", היה שם הכל.
"מחפשת תשומת לב".
"אדם נוראי וחסר אמינות. מפלצת".
"אני חושב שהפוסט הזה הוא שווה ערך לאונס והמטרידה בסיפור הזה זאת את".
"אז הציע, זה מנוגד לחוק ? ה צ י ע !!"
"מה רע בהצעה? לא עולה מדבריך שהוא כפה את עצמו באיזשהו אופן. סירבת הלכת. מה הבעיה?"
״הציע לי סקס אוי אוי אוי לאנשים מותר להציע סקס!!!"
"חיכית 3 עשורים להזדמנות לרכב על הגל בשביל מעט תהילה או מה שהיא לא מנסה להשיג כאן".
יש טענות מרות נגד מועד החשיפה – למה לא בגיל 30? למה לא 40? היה אפילו מי שהלך לוויקיפדיה וחישב שגילי 52, ככה שאני ממש בדיליי. תמיד הייתי לייט בלומר.
"לא נורא. שרדת", כתב צייצן עם שם העט חד-קרן משהו, והרחיב: "לא נורא. הוא קצת דביל. הציע. התעלמת. אף אחד לא נפגע".
מישהי כתבה לו שדווקא נפגעתי כנראה, אם כתבתי, והוא מיהר לענות מתוך היכרותנו העמוקה (מאיפה אכיר חד-קרן, באמא שלך? הכי רחוק שהגעתי בסלבס זה גרוניך): "היא לא 'נפגעת'. מכיר אותה. היא סבבה לגמרי. היה לה מקרה לא מאד נעים. אמת. אבל ביג פאקינג דיל".
יש את המשפטנים לרגע: זו לא הטרדה! הם זועמים ונאחזים בחוק למניעת הטרדה מינית כאילו הם עצמם כתבו אותו. בודקים את פער הגילים, המעמד, עד כמה הסיטואציה המקצועית תואמת את לשון החוק. הסבירה להם יפה ליטל עמוס: "התגובות לפוסט של עינת פישביין שמתמקחות על מהי הטרדה ומהי לא, כמו גם ההתעקשות של גברים להתמקד רק במה החוק מגדיר כהטרדה, הן קודם כל מתסכלות, אבל זו גם גחמה בלתי נסבלת לא לשים לעצמך גבולות. אנחנו כבר שנים מסבירות שמרחב בטוח עבור נשים לא מתבטא רק במה החוק קובע".
דייקה גם מורן קורן: ״גבר שפוגש אישה צעירה ממנו בעשרות שנים, אשר פוגשת אותו חד פעמית לענייני עבודה בפערי כוחות משמעותיים – לא אמור להציע לה שום דבר מיני. זו סיטואציה מביכה מאד, ולא באופן טוב, מלחיצה ומטרידה…. זה מסוג אי ההבנות של 'הרסתן את הרומנטיקה' (כי ביקשנו להיות מוגנות) ו'היום כבר אי אפשר להחמיא לבחורה' (כי אתה לא מזהה סיטואציות שבהן זה תקין ובהן לא, וגם דרך מתאימה ומכבדת) ומכאן התגובות הזועמות.
"אין אישה (כמעט) שלא קוראת את התיאור של עינת ומתמלאת חלחלה וחוזרת לרגעים האלו בעבר שלה שבהם הוטרדה על ידי גבר מהסוג הזה. עכשיו השאלה היא איזה גבר אתה בוחר להיות״.
מה שנערות זוכרות
אני מוותרת על הדיונים לגבי הדמנציה, ועל סקציה נרחבת של פער עדתי (אם היה אייל גולן מה היו עושים לו, אם היית מזרחית בטח לא היה מסתכל עליך, למה מגוננים על גרוניך, תודה שלא גוננת על גרוניך ועוד). אם הדיונים האלה לא היו מייגעים כל כך, אולי לא הייתי כותבת את הפוסט מלכתחילה אלא פשוט הולכת לישון.
ועכשיו לעניין:
האירוע הזה כמובן קרה. לא שהייתי צריכה את זה, אבל חבר מהעבר כתב לי המום שסיפרתי לו את זה זמן קצר אחרי, בלי לגלות את שמו של הזמר המפורסם. כן, ככה זה היה בניינטיז. אין לי מושג ממה בדיוק חששתי, או על מה גוננתי, אבל את השם לא גיליתי.
לא חוויתי פגיעה איומה, בטח לא מתקרבת למה שעברו ועוברות כל כך הרבה נשים אחרות, עשרות מהן ראיינתי בעצמי, מאות התראיינו במסגרת המקום ואצל עמיתותי. זו היתה חוויה מאד לא נעימה, שאכן לא נשכחה, ובאמת מאז במשך הרבה שנים לא נכנסתי לבדי לראיין גברים בבתיהם. או עם צלם, או בבית קפה. זה נזק מקצועי מסוים. לא מת העולם, אבל לא ככה הוא צריך להתנהל.
בגלל שמדובר במקרה כל כך גבולי, לא חשבתי לחשוף אותו, וחבל. מיד תבינו למה.
כשהתחילו להתפרסם בשנים האחרונות סיפורים על הטרדות של גרוניך, לא היה לי ספק שזה נכון – כי מיוחדת ככל שהייתי אז (ולא הייתי), לא נראה היה לי הגיוני שהאיש יושב בביתו ואורב לעיתונאיות מקומונים בתחילת דרכן שיכנסו לשם בטעות כדי להציע להן הצעות לא לעניין.
הטבעיות שבה הציע את ההצעה, תנודת הראש הקלה לכיוון החדר, והמחשבה שיש אישה בעולם שהיתה אומרת לו "בשמחה!" – אחרי שעתיים של ראיון בנושאים אחרים לגמרי וללא שביב של אינטימיות, רומנטיקה, אווירה של סקס או עניין מצידה, ראיון מקצועי נטו – מלמדת על דפוס חשיבה רקוב.
הטבעיות שבה הציע את ההצעה, תנודת הראש הקלה לכיוון החדר, והמחשבה שיש אישה שהיתה אומרת לו "בשמחה!" אחרי שעתיים של ראיון מקצועי, מלמדת על דפוס חשיבה רקוב
תקראו לזה טמטום, מנהגים רווחים באלף הקודם או אי הבנה של סיטואציות חברתיות – זה הבנאדם, ויכולתי לקלוט בקלות שאין שום סיבה שהריקבון הזה ידבק רק אלי.
השבוע פרסמה תמר קפלנסקי בהארץ את רשימת חמש התלונות שפורסמו נגדו עד היום. מאז הגיעו אלי עוד שתיים באופן פרטי, והרבה טענות "קלות" שעולות בתגובות: מגע, מילה לא לעניין, דברים שמי שהיו נערות אז זוכרות עד היום.
לא "קורבן" קלאסי
אחד הסיפורים על גרוניך התפרסם ב-2017 במקום הכי חם על ידי שרון שפורר. חיים הר-זהב, שערך אז במקום, הזכיר לי השבוע את המתח שלפני פרסום הסיפור והמורכבות שלו, בעיקר כי היה זה סיפור אחד שנוסף למקרה שפורסם יום לפני כן אצל גיא לרר ב"צינור", ולא היו לנו עוד, מה שתמיד מקשה ומעכב פרסום.
הסיפור שלי יכול היה להצטרף, או לכל הפחות להוביל את ההפצה ברשתות של הסיפור הזה. אפילו לא חשבתי על זה אז. מה שקרה לי נראה היה לי קטן מדי ביחס למה שעברו אחרות, רובן צעירות ממני, אצל גרוניך.
למה החלטתי השבוע לכתוב על זה? כי רציתי, וכי זה שלי. משהו שקרה לי, ומותר לי לדבר עליו, מתי שארצה, איך שארצה, כמה שארצה. וגם עם מי שארצה.
אני מניחה שחלק מהתגובות השליליות מתעוררות כי אני לא מצטיירת כ"קורבן" קלאסי. אישה לא צעירה, ממעמד סוציו אקונומי גבוה, עיתונאית שנים רבות, מו"ל של כלי תקשורת (זעיר), נחשבת דעתנית ובטח חזקה. אנחנו אוהבים את הקורבנות שלנו כמו בצילומי אילוסטרציה בתקשורת עד לפני שנים מעטות: צעירות, חטובות, מוסתרות פנים, לבושות גופיה, יושבות מכורבלות בפינת החדר, מגוננות על חזה חצי חשוף מחיית סקס שבדיוק התנפלה עלינו.
אני שמחה וגאה להגיד: השנה היא 2022. מהפכת מי טו התרחשה. כולם כבר אמורים לדעת מהי הטרדה מינית ומהי האשמת הקורבן, ומי שלא מבין שישאל. יש לנו מספיק סבלנות לענות. לאטימות ושנאת נשים אין לנו סבלנות.
השנה היא 2022. מהפכת מי טו התרחשה. כולם כבר אמורים לדעת מהי הטרדה מינית ומהי האשמת הקורבן, ומי שלא מבין שישאל. יש לנו מספיק סבלנות לענות
בין אלפי ההודעות, רובן הגדול חכמות ומבינות, מיעוטן (גם די גדול) לא מבין מהחיים שלו, הגיעה אחת שגרמה לי להפסיק לנשום לרגע: "השאלה אם עשית משהו בנידון או שנתת לו להמשיך להטריד עוד מלא נערות אחרות".
והתשובה היא, שכמו בכל פעם שאנחנו לא מספרות ומספרים על מי שפגע בנו, נתתי לו להמשיך. חלק מהמקרים שנחשפו היו אחרי אותו ראיון. לא היה לי מושג אז שיכולתי לעשות משהו, הלוואי שהייתי עושה. וזה, מגיבים יקרים לסיפור שלי ומגיבים יקרים פחות, הדבר היחיד בסיפור הזה שיש לי לגביו חרטה.
אנחנו כבר לא בניינטיז, אנחנו לא דמנטיות, ואנחנו לא שוכחות כלום. אנחנו נזכיר את הדברים, בזמן ובמקום ובצורה ובנסיבות שיראו לנו. נורא קל להימנע מזה, פשוט להתנהג כמו בני אדם. גם את זה אנחנו לא שוכחות.